ח"כ בנימין נתניהו משחק אותה ראש ממשלה. הוא משוחח עם מנכ"ל פייזר אלברט בורלא, ובעיקר הוא שוב בחליפתו הציבורית המוכרת: זורה חול וזורע אימה. הוא מפעיל את תופי ההיסטריה ומושך בפעמוני התבהלה, הפעם בתביעה לקנות מיד את החיסון השלישי מפייזר בעבור שני מיליון ישראלים.
אפשר שזו עצה נכונה. אפשר שהיא מיותרת. הממשלה בראשות נפתלי בנט עשויה לקבל החלטה נבונה. גם לשגות. מוקדם לדעת. אך דבר אחד כבר ברור: התבהלה כמדיניות נסתיימה; מסיבות העיתונאים של שמונה בלילה יממה אחרי יממה, וראש ממשלה שמתדרך על מטושים כאילו היה סגן מנהל מחלקה במשרד הבריאות - נעלמו ואינן. יש ממשלה שמנהלת דיון כראוי. היא מתחבטת כנדרש. המציאות העתידית תעיד אם קלעה למטרה או החטיאה.
הדיון עתה אינו פולחני. אינו רגשי. איש אינו מהלל ומקלס ומגייס לכך את אלוהי אבותינו נוכח ההליך הפשוט של קניית חיסונים בכסף מלא. הכל רגיל. הכל בסדר.
אפשר שהממשלה שוגה בנהלה את נתב"ג כפי שנראה שדה התעופה מדי ערב בתקשורת. אך זה לעולם לא יהיה חמור כמו הסיבוב הראשון בו איפשרה הממשלה בראשות ביבי להחזיק את נמל האוויר פתוח לחולי קורונה שהגיעו מארצות הברית.
יותר משמצאתי עניין בישראלים מוכי הבולמוס היוצאים לחו"ל כאילו ארץ ישראל לא נטלה תשעה קבין של יופי (הביטוי הנאה אינו שלי אלא לקוח מן המקורות) אני מוטרד דווקא מבתי הספר. הייתה לי היום הזדמנות לשמוע מפי שלוש תלמידות תיכון על חוויותיהן בלימוד הארוך בשיעורי הזום והבנתי כי מדובר בסיוט. הן טענו כי אכן רכשו מידה של מידע, אבל יעשו כל שלאל ידן לא לחזור אל המסך שעל המחשב.
ראוי לשמוע גם אותן. את אלה אשר יהיו הדור הבא של הרופאות והמדעניות והקצינות והפרקליטות, ויגיעו לאוניברסיטה בפיגור תרבותי והשכלתי בולט. זה רק מעניק את התחושה כי בחינת העתיד לטווח ארוך מחזקת את עמדתה של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון. היא רוצה לפתוח את בתי הספר ברוחב לב ויד. התבהלה אינה מאפיינת את שיקול דעתה.
לפיכך למרות שח"כ ביבי, המשחק עדיין כראש ממשלה, מאיץ בנשימה עצורה לנקוט צעד זה או אחר - נחוץ שהממשלה תדון בנושא בלי סחבת, אבל בראש צונן.