אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
את הגיגיי לה'תשפ"ב, השנה, שהתחדשה עלינו לטובה ולברכה, אפתח בשיר של עדנה אפק, בתקווה לשנה טובה, ברוכה בגשמים ודלה בצרות ובפגעים.
"אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
נָעִים הָעֲנָנִים
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
מְשַׁקְשְׁקוֹת צַמְּרוֹת הָעֵצִים
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
נִשְׁמַעַת שְׁרִיקָתָהּ. //
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
נָעִים זָעִים אֲנָשִׁים
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
חַלּוֹנוֹת מַהְבִּילִים
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ
חֲלוֹמוֹת מֻגְשָׁמִים.
הִנֵּנִי. //
חָדְלָה הָרוּחַ.
יָבְשׁוּ הָעֲנָנִים.
נָדַמּוּ צַמְּרוֹת הָעֵצִים.
שָׁמַיִם חֲלוּדִים. //
עָמַדְתָּ בְּפֶתַח דַּלְתִּי:
הִגִּיעָה עֵת
אַתְּ שֶׁלִּי.
קִנִּים וְהֶגֶה וָהִי
וְהִנֵּה
אֵינֶנִּי". //
בעקבות הספר שאבד
עותק של הספר, "עיר שאין בה מסתור" של יצחק אורפז, עומד במרכז תעלומה, שמנסים לפותרה כעת לוחמים ממלחמת יום הכיפורים. הספר, השייך לספריית קיבוץ אילות, הגיע למעוז "הכפר" בדרום תעלת סואץ עם חייל המילואים רוני שצר מקיבוץ אילות. את הספר שאל מאלי רן (פופו) לקראת יציאתו למילואים בראשית שנת תשל"ד (ספטמבר 1973).
אלי יניב (וישניצקי), מפקד המוצב, קיבל מרוני את הספר לקריאה ערב יום הכיפורים. כשיניב נכנע עם אנשיו, כעבור ארבעה ימי לחימה, והלך בשבי המצרי, כבר נהרג רוני שצר, כשחיפה במקלע על נסיגת חבריו לבונקר המעוז.
כחלק מהכניעה, עברו חיילים מצרים במעוז יחד עם אלי יניב, כדי לוודא שלא נשארו בו עוד חיילים ישראלים. את הספר, שהיה על מיטתו של אלי, בזז חייל מצרי. לאחר כמה שנים נודע לאלי, שהספר מצא את דרכו חזרה לקיבוץ זמן קצר לאחר סיום המלחמה. אלי הוזמן לספּ̤ר את סיפור הקרב במעוז "הכפר" בערב זיכרון לרוני שצר בקיבוצו, ופגש את הספר לאחר הרבה שנים. מתברר, שבשניים בנובמבר 1974, לאחר הפסקת האש עם מצרים, נפגשו אודי גל מקיבוץ אילות - חייל בגדוד הסיור של אוגדת ברן - ודודו ארגמן - צנחן, שגם הוא מקיבוץ אילות - בבית בפאתי העיר סואץ. דודו מסר לאודי את הספר, שנשא חותמת של ספריית קיבוץ אילות, שקיבל מחייל, שידע, שהוא מקיבוץ אילות.
בדף הפנימי של כריכת הספר נוספה הקדשה, שכתבו "חיילי צה"ל" ב-29 באוקטובר 1973: "נמצא בין חפציו של חייל מצרי". ועדיין, כותבים אלי יניב ויורם קניג, נותרה תעלומה, והם קוראים לכל מי שיודעים דבר בנושא לשפוך אור על השאלות מי כתב את ההקדשה על הספר? והיכן הוא נמצא?
החסינים
ליותר משלושים אנשים מהעִלית הישראלית יש תיקים על פדופיליה ועל כל מיני מעשים טובים מהמין הזה, אך הם לא יעמדו לדין, כי הם מיוחסים; ולפיכך, חסינים. וכידוע, יש בארצנו שוויון בפני החוק. מי שאינם מאמינים - שישאלו את רות דוד, שהייתה פרקליטת מחוז תל אביב, את בנימין גנץ, שהיה יו"ר חברת "המימד החמישי", את נפתלי בנט, שהיה יו"ר הציונות הדתית, את רוני אלשיך, שהיה מפכ"ל המשטרה... ויש עוד הרבה ברשימת החסינים, כיוון שכאמור, חוגג בארצנו שוויון בפני החוק.
פרט לרצונם הבוטה להשתלט על המדינה, מנהלים השוויון-חוקניסטים את המשטרה, מנחים אותה לאכיפה בררנית, ודואגים שלא תפגע במיוחסים נבחרים. למשל, כאלה, שקראו בפומבי לרצוח את ראש הממשלה הקודם - כמו המפכ"ל לשעבר אסף חפץ ועוד מיקיריהם, שהסירו מחסום מלועותיהם.
אפילו בתי-המשפט כבר נקעה נפשם מהתנהגות זו (ראו פרשת "חתונת השנאה", שאינה יחידה באחרונה), ואני מבטיחכם, שלא תיפסק. כלב אינו נושך כלב, לימד אותי בנעוריי מבוגר נבון.
ג׳יהאד
ממשלת הכחש והמרמה, השמאל, התקשורת והתמימים מאמינים עדיין, שיכול לפרוץ שלום בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל. גם מכה חזקה בפטיש עשרה ק"ג לא תעקור את הטיפשות, או את הזדון, מתוכם.
הטרוריסטים ותומכיהם בממשלת הכחש והמרמה, מבית, או מבחוץ, מחזקים את המיתוס השקרי, ומעלימים את הסיבה לפרעות, שהחלו לפני יותר ממאה שנה, עקב התנגדות דתית-לאומנית ערבית לחזרת היהודים לארץ אבותיהם. בערבית קוראים לזה, "ג׳יהאד", ותומכי הטרור הערבי מקרבנו מכחישים זאת בזדונם. הם מעדיפים להאביס אותנו בשקרים ובאגדות, ויש בתוכנו, שטרם התפכחו, ומאמינים להם.
הערבים שורפים חורשות (יערות, בלשוננו), שדות ויישובים; זורקים אבנים על יהודים, כדי להורגם (לא בעיני צבאנו המפואר, שאינו מכיר בזריקת אבנים כתוקפנות מסכנת חיים); עורכים ביהודים לינצ׳ים; יורים ביהודים; מפעילים אלימות לא-מרוסנת נגד יהודים; מטרידים מינית ואפילו אונסים - הכל כחלק מהג׳יהאד המוכחש.
כך, מפמפמים תומכי הטרור את הרעיון, שיש סיבות מקומיות לאלימות. יהודים "התנחלו" בלוד; ולכן, פרצו שם מהומות בין כנופיות יהודיות לבין כנופיות ערביות. יהודים תובעים חזקה על רכושם בשכונת שייח׳ ג׳ראח בירושלים; וזו הסיבה למהומות שם. ומשטרתנו הבטלנית עוזרת להם להפיץ את תעמולת הכזב, שמסתירה את ערוותה ואת ערוות השב"כ בעניין פרעות תשפ"א. מי שאינו מאמין, שיקשיב לדברי השטות של מפכ"ל המשטרה בעקבות הפרעות בלוד.
הגדיל לעשות להסתרת העוינות הבסיסית של הערבים ליהודים ח"כ לשעבר ד"ר ג׳מאל זחאלקה, היו"ר-לשעבר של מפלגת בל"ד, שהסביר, ששריפת היערות נובעת מהייעור הקולוניאליסטי הנמרץ של הציונים ומדיכוי העזים השחורות [של הערבים, כמובן - אב"ץ], שביראו את היערות, ומנעו שריפות.
חוץ מהשקרים הבוטים בדבריו, כמיטב התעמולה הקומוניסטית, אציע לזחאלקה להיבדק מיד על-ידי רופא עיניים ועל-ידי רופא אא"ג. כמובן, זחאלקה לא שמע על כך, שהיערות הוצתו על-ידי ערבים. דבריו התקבלו בלי הסתייגות, שהרי התקשורת הישראלית פועלת בגלוי ובלי שום בושה למען העניין הערבי.
וזה מזכיר לי, שח"כים ערביים הודיעו במפגיע, כי אם ישראל תצא למבצע צבאי נגד תוקפנות חמאס, או חיזבאללה, יפילו את הממשלה. לדעתי, שזה מתגבר את מורך-הלב הבוטה של בנט-לפיד-ליברמן ושל גנץ, ששרידותם הפוליטית תלויה, כידוע, בקולות הח"כים הערביים.
השחתת צבאנו
"... כל חייל הניצב בפני איום וסכנת חיים, בשגרה או בלחימה, רשאי, צריך ומחויב לפעול בחדות, לחתור למגע ולסכל את האיום", כך הצהיר רא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, בתגובה לקמפיין הציבורי בנושא הוראות הפתיחה באש, שהחל בעקבות מותו של הלוחם סמ"ר בראל חדריה שמואלי בהיתקלות עם מחבל בגדר הביטחון ברצועת עזה. "התנהלות מופקרת תשחית את הצבא ואת החברה הישראלית", כתב בתגובה לקמפיין תא"ל אופיר לויוס, קצין החינוך הראשי (קח"ר). לויוס הוסיף במכתבו, "נכון [לצבא] להאזין גם לביקורת מחוץ וללמוד ממנה, אך עלינו להבדיל בין ביקורת איכותית ובונה, המקדמת את הצבא, לבין התייחסויות לא-הולמות וללא ערך אמיתי".
ואני רק רציתי לדעת מה הולם ומה אינו הולם בעיני הקח"ר, וממתי מוכן צבאנו להאזין לביקורת עליו. למיטב זיכרוני, "ביקורת איכותית ובונה", בעיני הצבא, הנה רק ביקורת מחמיאה, שמורחת תקלות וליקויים. בחוסר ביקורת על הצבא, הוא התדרדר לשפל המדרגה מבצעית, מינהלית ובעיקר בטיפולו בחיילים, שהפקרנו בידיו.
בנוסף - מעניין איך מתייחס תא"ל לויוס לאיגרת של אחד מקודמיו בתפקיד, שהצדיק את הפקרת מדחת יוסף, לוחם משמר הגבול, בקבר יוסף בפרעות אוקטובר 2000, או להפקרת בעלי-בריתנו בצד"ל בבריחת האמוק של צבאנו מלבנון... ויש עוד כמה אירועים מביכים בעברו הקרוב של צבאנו המפואר, שמפקדת קצין החינוך הראשי עזרה במרץ לטייחם. האם אינם משחיתים את הצבא ואת החברה הישראלית - לפחות, כמו התעמולה הדפיטיסטית, שהפיצה ומפיצה מפקדתו תחת הכותרת, "ערכים", וכמו סיפורים שקריים של מורשת קרב (מור"ק), שהיא מקדמת?!
רחמים
ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון, דחתה את ערעור המדינה על פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת לשחרר למעצר בית שני נאשמים, שהשתתפו בלינץ' ביהודי בפרעות תשפ"א בטמרה, שבגליל התחתון. אחד מהם צילם את עצמו בשעת הלינץ' כשידו מגואלת בדם היהודי. הדלת המסתובבת, שבה פורעים משתחררים ממעצרם, הנה עוד דוגמה לעידוד, שמקבלים הפורעים מהתגובה הרופסת של שלטונות ישראל למעשיהם.
