מיד לאחר מבצע "עופרת יצוקה" וכשנתיים לאחר מלחמת לבנון השנייה, נפגשתי במשרד הביטחון עם גורמים בכירים במשרד הביטחון להם הצגתי כמה ניירות עמדה לגבי מה, לעניות דעתי, חייבת להיות האסטרטגיה לגבי חיזבאללה בלבנון ומאידך רצועת עזה. הגורמים עמם נפגשתי הראו, למרבה הפליאה, התעניינות רבתי. נקבע שניפגש עוד כמה וכמה פעמים למען העמקת הרעיונות.
אני יודע בוודאות שהניירות הוגשו לדרגים הבכירים יותר במשרד הביטחון. לאחר תקופת מה, קיבלתי טלפון מאחד האנשים שעמם נפגשתי, והוא הודיע לי בזו הלשון: "רעיונותיך נדחו על הסף על-ידי הגורמים הבכירים". ואני טוען בכנות שזה לגיטימי לחלוטין.
צחוק הגורל הוא שאותם בכירים שדחו את עמדותיי אז מסתובבים כיום בכל האולפנים ומטיפים בדיוק מצמרר את מה שהצעתי בזמנו. הם כמובן קוראים לדבריהם "רעיונות מחוץ לקופסא". אם אז היו מאמצים אפילו חלק מהרעיונות, אולי היו נחסכים חיי אדם וסבל נורא!
להלן, אחד הניירות שהגשתי בסוף 2009 בנושא עזה. אולי תמצאו בו רעיונות המושמעים כיום, אלא שאז נדחו על הסף. מה המסקנה? לכם התשובות!
עזה - הצעה לקברניטים המשבר המתמשך בעזה מסרב לרדת מסדר היום הביטחוני של ישראל. המדיניות הנקוטה עד היום לא הביאה לשום הישג משמעותי . זאת ועוד; ההתפתחויות האחרונות, במיוחד הדיבורים על הסכם הולך ומתגבש בין חמאס לבין אבו מאזן, מסבכים את המצב עוד יותר. לכן יש לאמץ מדיניות אקטיבית שבסופה ניתן יהיה, אולי, לנשום לרווחה.
להלן הנחות היסוד בגללן יש צורך באימוצה של תפיסה ביטחונית - מדינית חדשה:
1. הישות הפלשתינית בעזה, היינו "מדינת החמאס" מהווה איום מוחשי על ישראל. זאת ניתן לראות יומיום.
2. חמאס נתמך על-ידי אירן, סוריה וחיזבאללה. בהיותה חדורה מוטיבציה פונדמנטליסטית קיצונית, אין סיכוי שהישות החמאסית תהיה מוכנה לאיזה שהוא מודוס ויוינדי עם ישראל, אלא להפך.
3. הגדה המערבית נמצאת היום במצב של רתיחה רבתי . צה"ל הוא המחסום בפני נפילת האזור כולו לידי חמאס וחבר מרעיו. אבו מאזן וממשלתו הן מומיות פוליטיות שאינן מסוגלות לאכוף שום חוק וסדר. הפרדוקס הוא שככל שאבו מאזן ירצה להתקדם, הקיצוניות האיסלאמית תגבר עוד יותר, עד שהיא תביא להסתלקותו. לכן, פעילות מדינית אקטיבית שעשויה לרסק את חמאס מבפנים, רצויה מאוד.
4. כיבוש עזה ושהייה בה זמן רב זו חלופה המתאימה לנהמת העם אשר חלק מן הפוליטיקאים מעודדים אותה למטרות מגוונות. התנסינו בכך בעבר הלא רחוק, אך כיום, חזרה לעזה תהיה מבחינת בכייה לדורות. ישראל עלולה לשלם מחיר כבד ללא שום סיכוי לתוצאות ממשיות.
5. החברה הישראלית, חסונה ככל שתהיה, לא תוכל להמשיך ולסבול את הירי הבלתי פוסק על דרום המדינה והוצאתה מכלל איזון. שבירת החוסן הלאומי והייאוש העלול להשתלט על אוכלוסייה רבתי בישראל יכולים לפגוע קשות בביטחונה של המדינה.
מן הסיבות הללו וגם אחרות, מוצעת כאן חלופה שראויה לבחינה: 1. ההינתקות הייתה מהלך נכון, אך המשך הקשר עם עזה, במיוחד הכלכלי, זו טעות שאין למעלה ממנה. ההינתקות חייבת להיות טוטלית. כדי לא לעורר דעת קהל שלילית, על ישראל להודיע מפורשות
שבתוך חצי שנה כל הקשרים הכלכליים עם עזה ינותקו לעד. העולם המערבי ומדינות ערב חייבים להבין שישראל רצינית בכוונותיה.
2. כדי לאפשר לעזה להתקיים כלכלית, על ישראל להודיע על כוונתה
לפתוח את המעברים הימיים והיבשתיים שאינם גובלים בישראל בפיקוח בינלאומי וישראלי, להוציא את נתיבי האוויר. בכך יוצא העוקץ מן הטענה של חנק כלכלי. החשש להתחמשות משני. המציאות כיום היא שהם עושים זאת ובהצלחה רבה. באופן פרדוקסאלי, ככל שהנשק יהיה יותר מתוחכם, יותר מאסיבי, כך לישראל יקל לפגוע בו ביתר קלות. ככל שהנשק יותר פרימיטיבי, דוגמת הקסאם, כך יכולת הפגיעה בו קטנה לאין שיעור.
3.
ישראל חייבת לאמץ מדיניות חדשה שבמרכזה הפיכת צפון עזה לרצועת ביטחון. לשם כך, על האוכלוסייה המקומית להיערך לנדידה דרומה פן תיפגע קשות. על ישראל לעמוד על דברתה ולהתחיל בהרס התשתיות, כולל שכונות שמהן נורית אש. אסור לישראל להירתע מן הזעקות או התמונות.
יובהר שאין כוונה, חלילה, לפעולות רצחניות נגד האוכלוסייה.
4.
ישראל חייבת להתעקש על הצבת כוחות בינלאומיים ברצועת הביטחון שתיווצר. אסור להגיע לפתרון מדומה המאפשר חזרת האוכלוסייה המקומית לצפון, ללא הימצאותם של כוחות בינלאומיים בשטח בשליטה ביטחונית ישראלית סביב הרצועה.
יש להניח שרבים סקפטיים ביכולת להשיג מטרה זו. עם זאת, ההיסטוריה המאוד קרובה מוכיחה שבאזורים שונים בעולם, כוחות בינלאומיים עושים את מלאכתם נאמנה.