מחאת בני העדה האתיופית, אלמלא לא הייתה כל כך זועמת, זועקת ורועמת הייתה צריכה להיות הכי רועמת והיותר אסרטיבית ואגרסיבית מעודה. כל צורה אחרת של המחאה - שלא כפי שבאה לידי ביטוי בהפגנה הגדולה בלב תל אביב - לא הייתה מתקבלת על הדעת, לנוכח אפליה סיסטמתית שרכנה להם על הגב ולא הרפתה מהם! תמיד מצאתי ברפיון ובחיוורון האוחז באנשיה את הרפיון ואת החיוורון שלי. תמיד ראיתי בנחמדות המאולצת שלהם כדי לרצות ולמצוא חן ובכך להתחבב על גוזעיהם את הנחמדות המאולצת שלי, אותה אני מפגין יום-יום, בכל מקום, מתוך חולשה נגזרת הגזורה על מידותי כדי לשמר את טווח הביטחון מכל שונאַי, ממגרַי וממיתַי - זועקי "מוות לערבים!".
בכל עת שדרכי נקרתה ונקרית עם דרכם של אנשי העדה האתיופית, עולמי מתאזן מיידית ומתייצב אוטומטית, ומתפשטת בי תחושה עזה של אלה הם בעצם אתה ושכמותך. מה שיעשו, איך שינהגו ויתנהגו, מה שיאכלו וישתו וילבשו ויתלבשו וישכילו ויתוודעו ויצחקו ויחייכו - שום דבר לא יעזור, והמציאות המרה נשארת על-כנה: הם לא יחדרו לתוך ההוויה המקומית הבצורה ולא יפרצו את חומת הניכור האימתנית.
קל לי יותר, כבן מיעוט, לחבור ולהתחבר לאנשים קלי-חבירה אלה. הם ישמעו אותך ויאזינו ברוב קשב לדבריך. הם יצניעו לכת ולא ישמיעו הערות פוגעניות כלפיך. לא יזלזלו בחוכמתך ולא ילעגו לאופן התלבשותך. לא יצחקו ממבטאך ומהדיקציה שלך ולא יביעו פליאה איך אתה נראה מצוחצח וכל כך נקי ויפהפה, למרות ועל-אף היותך ערבי. הם לא יתמהו איזו וילה יפה יש לך, ולא ישאלו אותך בהפצרה רבה "אבל מאיפה העיניים היפות האלה?" (במיוחד כשגוון העיניים כחול או ירוק). הם גם לא יקפצו ויתפרצו לתוך דבריך שלא לצורך עם שאלה קנטרנית ומביכה, האם אתה עדיין מגדל עזים מתחת לבית, האם תרנגולות ממשיכות להסתובב חופשי בחצר הבית ולהטיל את ביציהן בחוצות ומה עם הגמלים והנאקות.
בני העדה האתיופית, למרות שבאו עם מטען חברתי תרבותי ודתי נחשב, מוערך וראוי מאוד ועם גאווה אישית ואנושית שלא תסולא בפז, נשארו בצל הצל, חיוורים ודהויים ולא מצאו קונים למרכולתם, יהיה טיבה אשר יהיה. הם נותרו כמונו-אנו, בני הארץ מדורי דורות, דחויים, מסויגים ומוקצים.
בדומה לנו, כמעט כל מה שנעשה למענם היה כלאחר יד, כמו רק כדי לצאת ידי חובה. דורות יחלפו עליהם, ועדיין - כל שר או חבר-כנסת, פקיד בכיר או זוטר, עסקן מפלגתי או קבלן קולות שיזדמן מסיבה זו או אחרת לריכוזי בני העדה האתיופית כמו לריכוזי הערבים, יידרש לקלישאה הנבובה שמזמן הפכה להיות פראזה ריקה על סגירת פערים. בנשימה אחת יאמר במצח נחושה ש"נעשה וייעשה מאמץ אדיר לסגור את הפער!".
בני העדה האתיופית! קמתם והתקוממתם בריש-גלי. נקשתם על הקירות. רקעתם ברגליכם. פילחתם את האוויר בזעקתכם וזעזעתם את אמות הסיפים של מדינה שלמה שהפלתה אתכם לרעה! הלכתם על כל הקופה וזכיתם להישגים מיידיים! אתם, יותר מאשר אנו, הייתם נחושים יותר ובעיקר אמיצים יותר.
