לפני מספר שנים סער עולם התרבות בישראל (ובעקבותיו גם המערכת הפוליטית) סביב פרסום הספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו. הספר עוסק ביחסי העולים היהודיים לארץ ישראל עם תושביה הערביים על-רקע ימי העלייה הראשונה. ואף שהדמות הראשית בספר מבוססת על קורות חייה של דמות היסטורית ממשית והרקע ההיסטורי לעלילה אכן התקיים, הוגדר הספר על-ידי יוצרו כרומן בדיוני. מבקרי ספרות (וגם קוראים מן השורה) קָבלו על הנימה העולה מן הספר וקבעו שניתן לסכמה במשוואה פשטנית, דוגמת: הציונים הם קולוניאליסטים חסרי מוסר שבאו לנשל את הערבים התמימים מאדמתם. מבין הדפים והפיקציה, טענו, מצטייר המפעל הציוני בערך כפי שהיו מעדיפים לתאר אותו שונאי ישראל - אפל, שפל ומנצל. היו שהאשימו את חילו בשימוש ציני בחופש האמנות לקידום אג'נדה אנטי-ציונית.
אף שאמנות לעולם אינה מנותקת מאידיאולוגיה, ואף כי אין אמנות תמימה (פיקאסו אמר: "האמנות היא השקר שבאמצעותו נבין את האמת"), איני מתיימר לדעת מה היו כוונותיו של חילו לגבי "אחוזת דג'אני". ייתכן כי אכן ביקש לקדם עמדה פוליטית וייתכן כי בסך-הכל ביקש לבקר אך נתפס כמקלל. בכל מקרה, גם אם כוונותיו היו טובות, התחושה העולה מפרי עטו היא "חבל". חבל שדווקא כשמדינת ישראל מתמודדת עם גלי דה-לגיטימציה ורצח אופי, בחר בן העם היהודי "לירות בתוך הנגמ"ש".
התמה העולה מ"אחוזת דג'אני" בכוחה להשפיע על התפיסה ההיסטורית של אירועי התקופה, ובהקשר היותר ספציפי: על תפיסת הסכסוך הישראלי-פלשתיני וסוגיית האחריות על הגורמים לו. דווקא משום כך, חשוב להתייחס לא רק לסיקור אמנותי, אלא בעיקר לעובדות היסטוריות. במסמך שנמצא בארכיון הציוני המרכזי מובאת עדותו של סלים דג'אני (דמות לא פיקטיבית), נכבד ערבי מיפו שעמד בקשרי מסחר עם התנועה הציונית בימי הקמת המדינה. על-רקע אירועי מלחמת-העצמאות ופינוי תושבים ערבים מערים וישובים שונים בישראל, כתב דג'אני ב-1.5.1949 לנציגי חברת "הכשרת היישוב" והאשים במישרין את ההנהגה הפלשתינית והכלל ערבית ב"נכבה":
"אני ועוד הרבה כמוני היינו קורבן עולה לעם, אשר בהדרכתם של מנהיגים פושעים, טיפשים ונבערים הובילו אותו לאבדון. נניח לרגע שהיו 100, 200 או 500 אנשים נבונים, האם יכלו לעמוד מול מיליון מטורפים? הפתגם אומר, 'הרענן בוער יחד עם היבש'. לרוע מזלי הייתי קורבן לאחרים". בהמשך הדברים הוא מבקש ויזה על-מנת לשוב ליפו ומבהיר את עמדתו כלפי מדינת ישראל כאדם חפץ חיים ושגשוג:
"...הייתי ולא חדלתי להיות ידיד היהודים, וכי אהיה אזרח נאמן רודף שלום במדינת ישראל".
דג'אני לא היה כמובן חבר בקונגרס הציוני ולא פעיל בסוכנות היהודית או באצ"ל. אך היותו בן האומה הערבית לא מנעה ממנו לראות את ההתפתחויות הפוליטיות כהווייתן. פנייתו גם אינה נקייה מאינטרסים, שכן הוא פונה למכריו בתנועה הציונית בבקשת סיוע, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים. אולם אילולא הכיר בצדקת הציונות, היה יכול גם לפנות לעזרת ההנהגה הערבית או לשדוד רכוש יהודי במסגרת הפרעות. כפי שעולה מדבריו, סלים דג'אני לא היה הערבי היחיד שהבין כי האחריות על ה"נכבה" מוטלת על כתפי ההנהגה הערבית ועל כתפי האוכלוסייה הערבית ששעתה להבטחות מנהיגיה לפנות את פלשתין מיהודיה במלחמת שמד נגדם. יש בכך כדי להבהיר כי המציאות העדתית-לאומית בארץ ישראל-פלשתינה הייתה מורכבת יותר מאשר מתואר ב"אחוזת דג'אני" או ביצירות דומות אודות הסכסוך (למשל, "ח'רבת חיזעה" או הסרט "חמש מצלמות שבורות"). בגירסה האמיתית של טלנובלת דג'אני ניתן לפחות ללמוד על ההקשר של האירועים ועל אופיה ומניעיה של ההנהגה הפלשתינית לעומת זו הישראלית.
דווקא האמנות, שהתמחתה במשך הדורות בהצגה פשוטה של מורכבויות ובהנגשה לאנושות של מציאות רבת משמעויות וערכים, לא הייתה יכולה לחטוא יותר לתפקידה במקרה זה. אמנות העוסקת בפוליטיקה היא דבר מבורך, ואמנות המציגה שקר כדי שנוכל באמצעותו להבין את האמת - היא הכרחית. אך אמנות המוציאה דברים מהקשרם ומעוותת אותם עלולה ליצור נזק תודעתי אצל אלה שפחות ערים לקונטקסט ההיסטורי. וכמו תמיד בסוגיית הסכסוך, הפלשתינים הם הנפגעים העיקריים ממגמה זו. יצירות כמו "אחוזת דג'אני" מקבעות בהם תודעת קורבּניוּת מסולפת, מנתבות אותם להמשך שלילת זכות-הקיום הלאומי היהודי בארץ ישראל ומרחיקות את השלום במקום לקרבו.
