דבורת הדבש היא חרק חברתי, שחייו מתנהלים בחברה מאורגנת שבה לכל פרט יש תפקיד בהתנהלות הקן. קן הדבורים עשוי להכיל רבבות דבורים, בייחוד בעונת האביב כאשר פעילות איסוף הצוף, ההאבקה והגדלת אוכלוסיית הקן נמצאת בשיאה. הקן מורכב ממלכה אחת, אלפי עמלות וזכרים. המלכה, שתפקידה העיקרי הוא להטיל ביצים ולשמור על הכוורת כיחידה תפקודית, יכולה להטיל עד כ-2,000 ביצים ליום. המלכה, בדומה לעמלה, גדלה מביצה מופרית, אך זו מוטלת לרוב בתא מלכון (תא מיוחד שבו גדלה מלכה), ומשלב הזחל היא מוזנת במזון מלכות וכך היא מתפתחת למלכה לאחר שלב הגולם. בתום שלב הגולם, כשהמלכה יוצאת לתחילת חייה הבוגרים, היא מזדווגת לרוב עם מספר זכרים במעוף כלולות. העמלות, בדומה למלכה, מתפתחות מביצה מופרית, אך לאחר בקיעתן מהביצה הן מוזנות בסוג מזון הגורם להם להתמיין לעמלות. לאחר שלב הגולם, יוצאות העמלות ומתחילות בעבודות השוטפות בקן, תוך מעבר תפקידים בהתאם לגיל ההתפתחותי. בימים הראשונים לחייה, עיקר עיסוק העמלה סובב סביב ניקיון הכוורת והתאים. לאחר מספר ימים, עם התפתחות בלוטות הלסת שבראשה, מפרישה העמלה מזון ומאכילה בו את הזחלים - בתחילה במזון מלכות, ואחר כך בדבש ובאבקת פרחים. לאחר תפקיד האכלת הזחלים, בסביבות גיל שבועיים, מתפתחת בלוטת הדונג, והעמלה עוסקת בבניית תאי המשושים המשמשים לגידול הזחלים ולאחסנת הדבש ואבקת הפרחים. לאחר כשלושה שבועות, יוצאות העמלות לרעות בשטח ולאסוף בעיקר צוף ואבקת פרחים. תפקיד הזכרים הוא להפרות את המלכה במעוף הכלולות שלה. מלבד תפקיד ההפריה אין לזכרים תפקיד ממשי בהתנהלות הקן, ולכן לעיתים בזמן דוחק במזון הם מגורשים מהקן על-ידי העמלות.

האדם למד לנצל את הדבורים ותוצרתן במהלך השנים. קיימות עדויות המצביעות על איסוף דבש דבורים מלפני אלפי שנים. במערות בספרד התגלו ציורי קיר המתארים איסוף דבש מנחילי בר מסביבות 6,000 לפנה"ס. במצרים קיימות עדויות לעיסוק בענף הדבוראות מלפני כ-5,000 שנה, ובתל רחוב ליד בית שאן התגלתה מכוורת מסחרית (בסביבות 100 כוורות מטין וקש מיובש) מתקופת המקרא. תגלית זו בתל רחוב מראה כי ענף גידול הדבורים היה קיים במרחב הארץ ישראלי כבר לפני אלפי שנים. במרוצת הזמן, למד האדם לרדות את הדבש. הכומר האמריקני לנגסטרוט (Langstroth) גילה בשנת 1851 שהדבורים בונות את החלות בכוורת תוך שמירה על רווח קבוע, מה שאפשר לאדם לבנות כוורות מלאכותיות ולשכן בהן דבורים. בנוסף, החל שימוש במוצרי המכוורת הנלווים כמו אבקת הפרחים, פרופוליס, דונג וארס הדבורים. ענף גידול הדבורים בארץ קיים משנת 1882. כיום יש כ-100,000 כוורות הפזורות ברחבי הארץ, בענף שבו פעילים כ-500 דבוראים. גם ללא קשר לראש השנה, בישראל צורכים כ-3,600 טון דבש בשנה. דבורת הדבש משמשת כחרק עיקרי בהאבקת גידולים חקלאיים. בארץ קיים ביקוש לכ-90,000 כוורות להאבקה בעונות שונות. בעבר, בחקלאות המסורתית, לא היה צורך בהאבקה אינטנסיבית, והיצע החרקים בטבע - כולל הדבורים - הספיק לשם כך. כיום, עם הפיתוח והגידול במרחב החקלאי, הפריחה היא בהיקף גדול ולזמן קצר; כמו-כן, צמצום השטחים הטבעיים יחד עם השימוש האינטנסיבי בחומרי הדברה פגע באוכלוסיית המאבקים הטבעית, ומכאן הצורך ב"תיגבור" המאביקים בגידולים החקלאיים על-ידי הדבורים. יתרונן של הדבורים כמאביקות נובע ממספר סיבות: הן פעילות לאורך מרבית חודשי השנה, הן אוספות גם אבקת פרחים וגם צוף, דבר שמגדיל את אפשרות הגמול של הדבורים מהפרח; גופן של הדבורים מותאם להעברת גרגירי האבקה בגלל שעירותן ומבנה רגליהן; ובנוסף, ניידות גבוהה של הכוורות מאפשרת להגיע לגידולים שונים בקלות ובכמות הנדרשת.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של היעלמות הדבורים, בעיקר בצפון אמריקה. הועלו מספר השערות לסיבת היעלמותן, בין השאר כתוצאה משיבוש המערכת התפקודית של הדבורה בשל חשיפה לחומרי הדברה, האכלה מסיבית במי סוכר או תחליפי סוכר שמשבשים את היכולת של הדבורה לייצר אנזימים המפרקים רעלים בגופה, וירוסים שונים, אנטנות סלולריות ועוד. עד היום לא ברור מהי הסיבה להיעלמות הדבורים. בנוסף להיעלמותן, ישנם אתגרים רבים הקשורים לבריאות ולתחזוקת המכוורת, הכוללים התמודדות עם מחלות חיידקיות, וירוסים, טפילים ומיני חרקים אחרים הפוגעים בכוורת. גם בארץ, עם צמצום השטחים הפתוחים הטבעיים, סובלת אוכלוסיית הדבורים מירידה מתמדת בשטחי המרעה. כתוצאה מכך קטנה אוכלוסיית הדבורים, והן פחות עמידות למחלות ולטפילים התוקפים אותן. על-מנת להגדיל את כמות צמחי הצוף נוטעים מגדלים רבים בסיוע קק"ל מאות דונמים של צמחי צוף כל שנה.