בתאריך ה-31.7.12 מת מפצעיו עקיבא מפיעי, נכה צה"ל. לאחר שהצית את עצמו. מפיעי, בן 45, ככל הנראה שפך על עצמו בקבוק בנזין והצית עצמו באש. הוא ביצע את המעשה בתחנת אוטובוס סמוך לאזור התעשיה ביהוד, צוות של מגן דוד אדום פינה אותו לשיבא במצב קשה, כשהוא סובל מכוויות קשות ב-80% מגופו.
בגיל 23, בעת שירות מילואים, נפצע מפיעי בתאונה בצאלים. בעקבות התאונה אושפז בבית-החולים סורוקה בבאר שבע, שם שכב ארבעה חודשים מחוסר הכרה. חתונתו, שהייתה אמורה להתקיים חודש לאחר התאונה, בוטלה. בהמשך עבר במשך כחצי שנה הליך שיקום. בני המשפחה הוסיפו, כי לאחר מאבק ממושך, הוכר כנכה צה"ל.
בשנים האחרונות ביקש להשתייך למסגרת שיקומית, אך לא זכה לכך. אחיו סיפר, כי עקיבא שקע בדיכאון עמוק וניסה לשים קץ לחייו בכמה הזדמנויות.
עקיבא זכה למעט מאוד תשומת לב בחייו הקצרים וסיים את חייו בקול דממה דקה. נשחק בגלגלי הביורוקרטיה ולא קיבל את החיבוק שהגיע לו כנכה צה"ל, כמי ששירת בנפשו ובגופו את מחיר הישראליות. עצוב להתבונן בסופו של אדם שמעולם לא יכולנו להכיר אלמלא בחר במוות אכזרי ולהפוך לאבוקה של מרד, כעס, תסכול וייאוש.
מפיעי אינו היחיד שהשמיע טענות נגד יחס הממשלה לנכי צה"ל. צוות שמינתה ועדת החוץ והביטחון לבחינת תפקוד אגף השיקום מצא, כי מתוך 150 נכים שנשאלו, רק אחד ציין לטובה את תפקוד אגף שיקום נכים במשרד הביטחון, שמטפל כיום ביותר מ-56 אלף נכים.
מדוח שפרסם אגף השיקום במרס 2012 עלה, כי 70% מהתלונות על אפליה או ליקוי בטיב השירות בחודשים האחרונים, נמצאו מוצדקות וכי שיעור הפונים למוקד הטלפוני שניתקו לאחר שהתייאשו מההמתנה למענה עומד על 10%.
נכה צה"ל, מרגע פגיעתו בשירות הצבאי, מצוי בעולם של חוקים ונהלים משמעותיים ביותר עבורו. ההתנהלות של נכה צה"ל החל מהתביעה להיכלל תחת קטגוריית נכי צה"ל, דרך הקביעה של דרגת הנכות, ועד הזכויות להם זכאי כל נכה צה"ל, נעשית מול אגף השיקום במשרד הביטחון. זוהי התמודדות מורכבת, הנעשית בכלים אותם מן הסתם לא הכיר אף נכה צה"ל, עד לרגע פציעתו.
נכי צה"ל מביאים דוגמאות רבות לביורוקרטיה מסובכת שמונעת מהם טיפולים רפואיים ומוסיפים כי משרד הביטחון נוקט במדיניות מכוונת הפוגעת בתנאיהם בשל שיקולי תקציב.
למשל, קטועי גפיים ממתינים קרוב לשנה להחלפת פרוטזות והלומי קרב נדרשים לוותר על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, בנוסף הקצבאות לא עודכנו בהתאם לעליית המחירים במשק.
עלינו להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ולהביא לפעילות חיובית של אגף השיקום כלפי הנכים, הן ברמת הזכויות, הטיפול והציוד הרפואי, והן ברמת היחס לנכי צה"ל שהולך ומתדרדר בשנים האחרונות.
בעבר חייל ידע שאם הוא הולך למלחמה וחס וחלילה נהרג, משרד הביטחון יטפל במשפחתו בצורה הראויה ביותר, ואם ייפצע הוא יקבל את הטיפול המסור ביותר. לצערנו, היום זה לא קורה, והסכנה הטמונה בכך היא שחיילים יתחילו לעשות חישובים כדאיים טרם יציאתם לקרב.
נכי צה"ל זקוקים לאזרחי המדינה. זה אינו מאבק של נכי צה"ל בלבד, זה חייב להיות מאבק ציבורי ומוסרי של כלל אזרחי המדינה. מפחיד לחשוב איזו התעללות יעבור בן-משפחה שלנו אם גם הוא חלילה יזדקק לאגף שיקום נכים. תפקידנו לזכור, לצעוק את צעקתו של עקיבא, להילחם באדישות הנוראית הזאת, להשמיע את קולם, להיות השופר של עקיבא ז"ל.
