מדינת ישראל הייתה ועדיין נתונה למצב ביטחוני המאיים על קיומה. במדינתנו, שלא כמו במדינות אחרות, ישנו חוק גיוס חובה, המחייב נערים ונערות מגיל 18 ומעלה, להתגייס לצה"ל בתפקידים שונים.
אצל רוב אותם נערים ונערות, זהו שלב מיוחל בחייהם, לשרת ולתרום כמה שאפשר למדינתו ואף למסור את נפשם. במסגרת ההכנה, ישנו תהליך מיון שממיין לפי הפרופיל הרפואי. הבנים שלהם פרופיל גבוה מספיק, מיועדים ישירות לשירות קרבי. שירות קרבי הוא שירות משמעותי מאוד בצה"ל, שירות שנלחם באופן חזיתי עם האויב ומגן על האזרחים בצורה החשופה ביותר.
לצערינו, יש כאלה שהקריבו את חייהם למדינתו ולא שבו מהמלחמה. לצידם, יש כאלו שצלחו את העימות בשטח וחזרו "שלמים" עם פגיעות "קלות" כמו איבוד גפיים, שריטות ופצעים פתוחים. אך יש כאלו שלא נפגעו מבחינה פיזית, אלא מבחינה נפשית. כלומר, יש כאלה שרק נראים שחזרו שלמים. רבים מהם חוזרים עם פוסט טראומה שאיתו מתמודדים באופן יום יומי שמתבטא בחלומות קשים, דיכאון וחרדה. חיילים רבים ראו את חבריהם מתים ונפצעים לידם, את המחזות הקשים לא יוכלו למחוק מזכרונם. לכל אותם אנשים אלו, יש שם - נכי צה"ל.
בישראל כיום יש כ-50 אלף נכי צה"ל מכלל גופי מערכת הביטחון. הם רק חלק מהמחיר הכבד שמדינת ישראל נאלצה לשלם עבור עצמאותה וכדי לשמור על קיומה. במלחמות ובפעולות האיבה שנכפו עלינו. עד-כה התרחב מאוד מעגל הנכים והם מהווים כיום את גופו וליבו של ארגון נכי צה"ל. ארגון זה נוסד ב-1949 על-ידי קומץ נכי צה"ל שהיו מאושפזים אותה העת במחלקת השיקום בתל השומר. מאז ועד היום, הפך הארגון עבור נכי צה"ל "לביתם הראשון" והוא מממש את יעדיו באמצעות שתי זרועות: שמירה וקידום זכויות וליווי בהליך השיקום.
אך בתקופה האחרונה נוצר מצב שבו אנשים שאינם זכאים לקבל את הקצבאות ו/או טיפולים בעקבות פציעתם הנפשית או הפיזית מגיעים למשרדי הביטחון השונים ודורשים בכל זאת את הטיפול או הקצבה. כלומר, הופכים זאת למן "מקצוע" על-מנת לקבל תשלום וקצבה נוספת.
מי שנפגע מזה אלה אותם האנשים שכן זכאים, שכן נפצעו פציעה קשה במלחמה כלשהי, אך אינם יכולים להוכיח זאת. פגיעה נפשית זאת פגיעה שאינה נראית אל העין והרבה פעמים מגיעה בחלומות רעים בלילה או במצבים שונים במהלך היום ולא בהכרח בגלוי, אלא בתוך מחשבותיו של אותו אדם.
לאחרונה פורסם סיפור שהפך ויראלי בנושא, אודות חייל בשם עידו רזון. עידו רזון נפגע בעזה בדצמבר 2007 ויצא מהרצועה, אבל זוועות הלחימה עדיין בראשו והטראומה עדיין מלווה אותו יום יום. בוועדה לביקורת המדינה, נשא עידו מונולוג מצמרר, ששותף לאחר-מכן על-ידי רבים ברשת, ועורר את המודעות לתופעה - רזון מסביר איך הלחימה פוגעת בו בחיי היום יום, מתאר את מה שעבר עליו באותם רגעים בקרב ואיך לאחר-מכן לא מילאו לו דוח פציעה וכתוצאה מכך לא הוכר כנפגע מלחמה וכעת צריך להוכיח את נכותו.
אין לדעת האם יש פתרון לתופעה הזאת. ניתן להבין גם את משרד הביטחון שהרי לא ניתן לדעת האם האיש שעומד מולך זקוק באמת לעזרה או רק מזייף את תחושותיו. מה שכן, ניתן להעניק טיפול מקצועי על-ידי מומחים בתחום אשר יאמתו את דבריהם של הנפגעים מול גורמים בצה"ל. אבל ללא ספק צריך להפעיל פיקוח בנושא כדי שמי שבאמת זקוק לעזרה הזאת, לא יידחק לפינה וימשיך לסבול מפגיעות נפשיות או פיזיות לאחר שהקריב את כולו למען המדינה ובזכותו בעצם אנו כאן.
