אישה אמידה, ללא ילדים, הלכה לעולמה מבלי שהשאירה אחריה צוואה. מה ייעשה בחשבון הבנק שלה, לו צורפה אחותה?
פסק דין מעניין שניתן בימים אלו על-ידי בית המשפט העליון, עוסק בסכסוך ירושה משפחתי בין אחות המנוחה ובין ארבעת האחיינים - ילדיהם של אחיהן. הסכסוך נבע מהעובדה, כי המנוחה הותירה אחריה כספים רבים בחשבון הבנק, כאשר זמן קצר טרם מותה, צירפה המנוחה את אחותה כשותפה בחשבון זה.
האחות טענה, כי מאחר שהיא צורפה כשותפה לחשבון הבנק של המנוחה, הרי שהיא זכאית למחצית מהכספים המצויים בחשבון, והמחצית האחרת בכספים אלו שייכת לעיזבון. כלומר: לשיטתה, רק מחצית מהכספים באותו חשבון הם חלק מהעיזבון, והמחצית האחרת היא שלה. האחיינים טענו, כי יש לחלק את כלל הכספים המצויים בחשבון בין כל היורשים החוקיים, כך שמחצית הכספים תהא לאחות המנוחה והמחצית האחרת להם.
על-מנת לאתר את כוונת המנוחה בכל הנוגע לשיתוף בחשבונה, בית המשפט לענייני משפחה שמע את עדויות עובדי הבנק וקבע, כי המנוחה אכן התכוונה להעניק לאחותה מתנה עוד בחייה. לכן נפסק, כי 75% מהכספים המצויים בחשבון שייכים לאחות המנוחה.
האחיינים ערערו על פסיקה זו לבית המשפט המחוזי, אשר מצידו הפך את ההחלטה ופסק לטובתם. שופטי בית המשפט המחוזי קבעו, כי המנוחה רצתה להעניק לאחותה מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה, אולם ציינו, כי הענקת מתנה לאחר המוות אינה תקפה מבחינה משפטית. לפיכך נקבע, כי יש לחלק את הכספים בהתאם לחוק הירושה, דהיינו: מחצית מהכספים לאחות המנוחה והמחצית הנותרת לאחיינים.
על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ערערה אחות המנוחה לבית המשפט העליון. זו טענה, כי אחותה התכוונה לתת לה מתנה בעודה בחיים ולכן אין לשלול ממנה את המתנה. שופטי בית המשפט העליון דחו טענה זו וקבעו, כי המוות גובר על המתנה.
על אדם אשר רוצה לתת רכוש מסוים לאדם אחר לאחר מותו - לערוך צוואה שתשקף במפורש רצון זה. לדידם של שופטי בית המשפט העליון, העובדה כי שהמנוחה לא ערכה צוואה, מטה את הכף לטובת עמדת האחיינים, ומוכיחה שלא הייתה כוונה לתת מתנה לאחות עוד בחיי המנוחה.
באשר לשותפות בחשבון הבנק, הובהר, כי התפתחה הלכה פסוקה אשר מבחינה בין מצב בו נפתח החשבון מלכתחילה בשותפות, לבין מצב בו נפתח חשבון הבנק על-ידי פלוני שמפקיד בו את כספיו, ומצרף את אלמוני רק בשלב מאוחר יותר. במצב בו צורף שותף לחשבון הבנק מאוחר יותר, יש להוכיח שני תנאים על-מנת לראות את השותף כמקבל מתנה (כלל זה מוחרג בנוגע לבעל ואישה): כוונה להעניק מתנה והעיתוי (לפני המוות ולא אחריו). הנטל להוכיח את שני התנאים האלו כבד ומוגבר, ועל הטוען למתנה לבסס טענתו בראיות ברורות חיצוניות וחד-משמעיות, שלא הוכחו על-ידי אחות המנוחה.
בנוסף צוין, כי לעיתים טפסי ההצטרפות לחשבון כוללים "סעיף אריכות ימים", לפיו לאחר מותו של שותף אחד - הבעלות על יתרת החשבון מועברת לשותף האחר. אולם ציין בית המשפט העליון, אף אם הטופס כולל סעיף מסוג זה - לא ניתן לראות בו תחליף לצוואה, שכן על הצוואה להיערך על-פי הדרישות הקבועות בחוק.
