באפריל 1985 פתח הח"מ (
יואב יצחק) במאבק נגד
הבורסה לניירות ערך בתל אביב, לאחר שגילה ליקויים ועבירות מצד כמה חברי בורסה. היה זה המאבק הראשון בדרכי כעיתונאי, שתועד בספרי "עגל הזהב" (מרס 1991). בעקבות זאת, ובמטרה להצר צעדיי, פצח מנכ"ל הבורסה יוסי ניצני בשורה של פעולות, כולל ניסיונות הפללה. אלה נועדו לעצור פרסום מידע על אודות פעילותם של חברי הבורסה בניירות ערך ספציפיים (מניות, אופציות, אגרות חוב).
ניצני טען, כי בין הנהלת הבורסה לבין העיתונאים המסקרים את הבורסה קיים הסדר, ולפיו כתנאי לכניסתם ל"חצרים" של הבורסה (אולמות מסחר, משרדים, אולם כניסה וגם חניה...), הם מתחייבים להימנע מפרסום מידע ספציפי, שלדידו של ניצני הינו מידע מסחרי שיש להחסותו. במסגרת זו, נאסר עליהם, לדוגמה, לדווח כי
בנק לאומי רכש/מכר במסחר מניות
אפריקה ישראל; או שחברת הברוקרים בטוחה רכשה/מכרה מניות אזורים.
לגישת ניצני, הבורסה לניירות ערך בתל אביב הינה חברה פרטית (בבעלות חברי הבורסה), ולא חברה ציבורית, ולכן לא ניתן לכפות עליה מאומה. גם לא פתיחת שעריה למסירת מידע שוטף לציבור, ואף לא כניסת עיתונאים. מיותר כמעט לציין: הכניסה ל"חצרים" אפשרה מגע יום-יומי עם חברי הבורסה ועם המבצעים, ובדרך זו לקבל עידכונים ומידע על שהתרחש מאחורי הקלעים.
השיטה שהפעיל ניצני: המקל והגזר
כל העיתונאים שסיקרו את פעילות הבורסה הסכימו לאיסורים. ולא בכדי: ניצני ומנהלים נוספים בבורסה, בהם המשנה למנכ"ל נתן שילו, נהגו בעיתונאים בשיטת "המקל והגזר", שיטה שהשחיתה חלק מהם. עיתונאים שנחשבו כתבי חצרם נהנו ממידע פנימי, שכלל אפילו נגישות לרשימות הרגישות ביותר: פקודות קניה/מכירה שנתנו חברי הבורסה, וכן היתרות שלהם בכל נייר ערך. ואכן, הכוח השחית. שכן, מחד-גיסא, בהתאם להתחייבותם נמנעו אותם עיתונאים מפרסום המידע הרגיש על אודות פעילות חברי הבורסה. ומאידך-גיסא, חלק מאותם עיתונאים מקורבים נהגו לספסר בעצמם בניירות ערך ולקבל "טיפים" מסוחרי הבורסה ו/או העדיפו לשמור על יחסים טובים עם הנהלת הבורסה. אותם עיתונאים התעשרו. הם רכשו נכסים והסתובבו עם מכוניות חדישות. עיתונאים אחרים, ישרי-דרך, שלא נטלו חלק בחגיגות, או כאלה שנחשבו "אפורים", נמנעו מהתערבות מכיוון שחששו מעימותים. נותרתי לבדי, כמובן. התנגדתי להסדר זה, שאגב נעשה במחשכים. עמדתי על זכותי לפרסם מידע ככל שאחפוץ וככל שיידרש וזאת בהתאם להתרחשויות בבורסה.
המידע שחשיפתו נדרשה היה בבחינת סוד גלוי באולמות המסחר. שכן, בשל שיטת המסחר שהייתה נהוגה (מסחר דו-צדדי) נחשפו חברי הבורסה זה לפעולותיו של זה וסחרו וספסרו במידע ומכוחו בכספו של הציבור. לכן, טענתי, אין שום היגיון למנוע דווקא מהמשקיעים, שבכספם סוחרים, את המידע השוטף על פעולות המבוצעות עבורם. קל וחומר כאשר מידע זה נחוץ לצורך עידכון ו/או לצורך פיקוח והשגחה על אופן פעילות שליחיהם בבורסה. כמו-כן טענתי כי הסתרת המידע מקנה יתרון עצום לסוחרים ולמקורבים, בפניהם פתוחה האפשרות, בהעדר שקיפות, לעשות שימוש במידע פנימי המובא לידיעתם.
בדצמבר 1985 מימש ניצני את איומיו. היתר כניסתי לבורסה נשלל. אף-על-פי-כן, המשכתי בסיקור אינטנסיבי של המתרחש באולמות המסחר. באמצעות מקורות מידע מעולים שפיתחתי במשך הזמן, דיווחתי באופן שוטף, ובהיקף גדול יותר, על פעולות שביצעו חברי הבורסה. וזה גרר את הנהלת הבורסה לבצע מעקבים כדי לגלות: מי מדליף ליואב יצחק מתוך אולמות המסחר.
בנסיבות אלה לא היה מנוס מהגשת עתירה לבית המשפט העליון (פברואר 1986), יחד עם
עיתון גלובס, במסגרתו עבדתי כעיתונאי המסקר את שוק ההון. הדרישה שהוצגה: לחייב את רשות ניירות ערך לכפות על הבורסה פתיחת שעריה כדי שיוכל כל עיתונאי להיכנס לאולמות המסחר ולדווח באופן חופשי ובלא מגבלות. עו"ד
יורם מושקט ייצג את העותרים.
הנהלת הבורסה התנגדה, ופתחה במלחמה. כמה עיתונאים, כולל מ
עיתון הארץ, גויסו להשמיץ את הח"מ. נזכור נא - המדובר בשנים 1987-1985 - תקופה חשוכה יחסית, שהתאפיינה בעיתונות ממוסדת וצייתנית. באותן שנים לא הייתה מרשתת (אינטרנט) ובכל מקרה אפשרות המחאה הייתה מוגבלת. ניצני ניצל זאת היטב. במקביל, הוא ניסה להקים הגנה מיוחסת ומקושרת: הנהלת הבורסה שכרה את שירותיו של עו"ד
מישאל חשין, שנמנה עם אצולת עורכי הדין ועם חבריו נמנו כבר אז חלק ניכר משופטי בית המשפט העליון (לימים מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון). וכך, בתגובתה לבג"ץ הציגה הנהלת הבורסה התנגדות תקיפה. זו כללה, בין היתר, גם טענות, לפיהן פרסום המידע יזיק לציבור ויעודד ספסרות במידע.
מלחמה, וניסיון הפללה
במהלך המאבק ניסה
יוסף ניצני לפגוע בי אישית. בין היתר הוא העלה נגדי טענה כוזבת בדבר חשד, כביכול, לביצוע עסקות פסולות בניירות ערך. ניצני נוכח כי פרסום מידע בלעדי וסנסציוני על-ידי, בטורי בגלובס, בדבר התפתחות עסקית בחברת הסנה, הביא לקפיצת המניות בעשרות אחוזים. לא יכול להיות, אמר לעצמו ניצני, שיואב יצחק לא השקיע במניות אלה והחמיץ רווח יפה.
רשות ניירות ערך נאלצה להידרש למניפולציה הזדונית של ניצני. לבקשתה הוצאו צווים, מכוחם נדרשו חברי בורסה (בנקים וברוקרים פרטיים) למסור מידע, במידה וקיים ברשותם, על פעולות בניירות ערך שבוצעו, ככל שבוצעו, על-ידי הח"מ (יואב יצחק) ובני משפחתו. לאחר בדיקה מדוקדקת הופרכו הטענות הנלוזות אף בלא שנדרשתי למסור עדות. ניסיונות ההפללה, שאמנם גרמו לי עוגמת נפש רבה נוכח זאת שהמידע בדבר הצווים שהוצאו עורר רחש-בחש, לא צלחו. כבשתי את כעסי, המשכתי בביצוע תחקיר-שקט על אותו חבר בורסה ואותם מנהלים שבשירותם פעל ניצני (חברת הברוקרים בטוחה), אך התמקדתי במטרה: פתיחת שערי הבורסה לדיווח מעודכן, בזמן אמת, על המסחר המתבצע בין כתליה.
המאבק הממושך הצליח: הנהלת הבורסה, שכשלה במעלליה, נאלצה בסופו של דבר, בלחץ העתירה לבג"ץ, ונוכח חוות דעת שהנפיק יו"ר רשות ניירות ערך אליעזר שילוני, שצידד בפתיחת המידע לציבור, להסכים לשינוי הכללים ולהסרת החסמים המלאכותיים. בהסכם שנערך עם
מועצת העיתונות (1987) וקיבל בפועל תוקף של פסק דין, הותר לעיתונאים לדווח בלא מגבלה גם על עסקי חברי הבורסה בניירות ערך ספציפיים. מאז יכול כל עיתונאי וכל בלוגר למסור דיווח איכותי ואמין יותר לטובת ציבור המשקיעים. וכמו תמיד, רק מעטים זוכרים מי העיתונאי האקטיביסט שפרץ את הדרך עבור כולם.
