במקרים נדירים טועה פקיד השומה ומוציא לנישום שומה "טכנית" (דרישה לתשלום המס לפי הדוח) בסכום נמוך מהמתחייב על-פי הדוח שהוגש. טעות שכזו אירעה בעניינו של בעל מניות בחברה "נגר כדורי את חי החזקות", אשר הגיש לפקיד השומה ב-31.12.1999, דוח על הכנסותיו לשנת המס 1998, לפיו היה אמור לשלם יתרת חוב מס בסך 1,331,370 שקל.
כתוצאה מטעות אנוש (כפי שהדבר נראה), הוזן נתון שגוי על-ידי פקיד השומה, ולתובע נשלחה שומה (שכביכול הוצאה לפי הדוח שהוגש) ובה יתרת חוב מס בסכום של 27,613 שקל בלבד. התובע שילם את המס, בהתאם לשומה שהוצאה לו, ב-4.4.2000.
במהלך שנת 2004 התגלתה באקראי טעותו של פקיד השומה. ב-27.12.2004 שודרה השומה הנכונה בגין שנת המס 1998, והתובע נדרש לשלם סכום נוסף של 1,771,821 שקל (כולל ריבית והפרשי הצמדה). לאחר מו"מ הסכים התובע לשלם את יתרת המס בהתאם לשומה המתוקנת, ונערך הסדר תשלומים עם פקיד השומה, שכלל את פריסת החוב למספר תשלומים. בשלב מאוחר יותר הסכים פקיד השומה להחזיר לתובע 289,451 שקל, מתוך הסכום שנזקף על חשבון ריבית והפרשי הצמדה, בשל נסיבות המקרה.
חלפו שנים, והתובע פנה לבית משפט השלום בתל אביב בבקשה לקבל סעד, בדרך של הצהרה על-ידי בית המשפט, לפיה כי שומת המס המתוקנת בטלה ונעשתה שלא כדין, משום שהוצאה לו לאחר תקופת ההתיישנות שנקבעה בפקודת מס הכנסה. השופטת שרון גלר דחתה את התביעה (14.6.16), משהגיעה למסקנה, כי בנסיבות המקרה חלה על פקיד השומה ההתיישנות הכללית (שבע שנים), ולא תקופת ההתיישנות השומתית (שבמקרה הרלוונטי הסתיימה ביום 31.12.2003).
בית המשפט קבע, כי דין התביעה להידחות בכל מקרה מחמת התיישנותה (משום שהתובע הגיש אותה מספר שנים לאחר תום הסדר התשלומים ולאחר שפקיד השומה החזיר לו 289,451 שקל) והוסיף, למעלה מן הצורך, כי דינה להידחות אף לגופה. בית המשפט הבדיל בין מקרים בהם מחליט פקיד השומה להפעיל את שיקול דעתו לפי הוראות סעיף 145 לפקודה, הכפופים לתקופת ההתיישנות השומתית, לבין מקרים בהם הדוח שודר כפי שהוגש, ללא הפעלת שיקול דעת, בהם אין מניעה לבצע תיקון של טעות טכנית שנפלה בשידור (בכפוף לתקופת ההתיישנות הכללית). בכך קיבל בית המשפט את טיעונה העקרוני של רשות המיסים, לפיו אין צורך לקצוב את תקופת האי-ודאות בה מצוי לכאורה הנישום (במהלך תקופת ההתיישנות השומתית), כאשר הנישום עצמו יודע היטב מה סכום המס שהיה עליו לשלם, לפי הדוח שהגיש.
נראה, כי החלטתה של השופטת דרה בכפיפה אחת עם פסק דין קודם, שניתן במאי 2004 בבית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ה 148/02, דוד גבריאלי נ' פקיד שומה נצרת). באותו מקרה החליט פקיד השומה לבצע תיקון של תקצירי שומה שגויים שהוצאו למערער (דרישה לתשלום המס על-פי הדוח), ואילו המערער טען, כי חלפה התקופה בה רשאי פקיד השומה להוציא לו שומות. בית המשפט דחה את הערעור וקבע, כי תקופת ההתיישנות השומתית רלוונטית למקרים בהם הפעיל פקיד השומה את שיקול דעתו. אולם אם אין מדובר בשומה, אלא בהליך של תיקון טעות, לא חלה על פקיד השומה מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 145(א)(2) לפקודה.
עוד נציין, כי לעניות דעתנו מה שמותר ליופיטר מותר גם לשור, ולכן הנישום יהיה זכאי לדרוש מעתה תיקונה של טעות טכנית, שנפלה בשומה שהוצאה לו, במסגרת תקופת ההתיישנות הכללית (שבע שנים).
