אותו סיפור חוזר על עצמו שוב ושוב ואנו ממאנים להאמין, מחפשים נחמה ושוכחים את שהיה.
השבוע לפני 70 שנה, ב-4 ביולי 1946, כשנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים באירופה, בוצע פוגרום ביהודים בעיר קיילצה (Kielce) שבפולין, הידוע בכינויו "פוגרום קיילצה".
כמו באירועים נוספים, גם כאן ניתן היה ניתן למצוא, על-פי פרשנות מסוימת, את הסיבה, להבדיל מהעילה, לפרוץ הפוגרום - עלילת דם לפיה ילד נוצרי שנעדר מביתו ליומיים טען כי יהודים חטפו אותו.
הסיבה לפוגרום הייתה ככל הנראה אי-שביעות הרצון של הפולנים בעיירה מחזרתם של היהודים למקום, וחששם פן יפעלו אלו להשבת רכושם שנגזל בכוח מידיהם, ושימש באותה עת את הגויים יושבי הסביבה.
בפוגרום זה נפצעו כ-80 איש ונרצחו באכזריות 42 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר וקיוו לחזור ולשקם את חייהם. הפוגרום, יחד עם התנכלויות נוספות ליהודים שהעזו לחזור למקומות מושבם לפני השואה, היה אחד הגורמים לעזיבת יהודים את אירופה ולעלייה לארץ ישראל.
אין חדש במזרח אין זו תופעה חדשה שיהודים מגורשים מאדמותיהם, מבתיהם, מעריהם וכפריהם, חווים רצח ושמד, הגליה וחורבן, שורדים וחוזרים למקומות מושבם הקודמים כדי לנסות ולשקם את חייהם, אך מגלים שהגויים השתלטו על רכושם ובתיהם, שוללים את זכויותיהם, מסיתים נגדם, פורעים וטובחים בהם על שהעזו לשרוד, לחזור ולדרוש את השבת אדמתם ורכושם לידיהם. כך היה בגולה, וכך גם כאן.
חדירה לישוב יהודי כלשהו - יהיה זה קיבוץ מצר שבו נרצחו ילדי משפחת אוחיון הי"ד במיטתם, העיר קריית ארבע שבה נרצחה הלל הי"ד בת ה-13 במיטתה, הישוב עתניאל שבו נרצחה דפנה מאיר הי"ד לעיני ילדיה על מפתן ביתה, הישוב איתמר שבו נרצחו חמשת בני משפחת פוגל הי"ד ולפניהם ארבעה מבני משפחת שבו הי"ד, הישוב אלון מורה שבו נרצחו סביב שולחן החג ארבעה מבני משפחת גביש, לכפר יובל, למשגב עם, לנהריה לירושלים ולתל אביב או לכל מקום אחר במדינת ישראל - ורצח בני משפחה יהודיים בביתם ועל מפתן דלתם, כמו גם רצח אזרחים העושים דרכם לבתיהם או למקומות עבודה ובילוי, נועד להרתיע את עם ישראל מהמשך התהליך של חידוש ההתיישבות היהודית בחבלי הארץ המובטחת,
הפוגעת לכאורה ב"זכויות" של אלה שעם הכיבוש הערבי במאה השביעית גזלו את האדמה ואת רכוש בעליה היהודים עד שנחרבה הישות היהודית שהתקיימה כאן.
מסעות ההרג של ימינו מלווים במסעות הסתה חובקי עולם שמבצעים עוכרי ישראל בחסות מנהיגים מוסלמיים ואנטישמיים, המעוותים את ההיסטוריה, ממציאים נרטיבים ומעודדים את פעולות הטרור. הם מרעיפים תשבוחות והילולות ל"גיבורים הלאומיים הנועזים" המצליחים "בכישרון ותעוזה רבה" לרצוח ילדים במיטותיהם, לירות על כלי רכב שבהם נוסעות משפחות תמימות ואפילו לפגוע "במיומנות" בחלק מיושביהם, לחטוף נערים מתחנת הסעה, לירות לכל עבר במסעדה ולהשליך אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות נוסעות.
המאבק בערבים הדורשים כי נסתלק מארצנו לובש צורות, פנים ושמות שונים. תחילה היו אלה חברי כנופיות ומרצחים ערביים שפגעו בחלוצים ששבו מן הגולה לאחר מאות שנות גלות וסימנו את ראשית הציונות.
היו אלו השליטים הכובשים לאורך ההיסטוריה כדוגמת היוונים, הרומים, העות'מניים, הבריטים ואפילו הירדנים שפעלו בעצמם או נתנו חסות לאלה שפגעו ביהודים, שכל רצונם היה לשוב לאדמתם ולבתיהם, בין אם היו אלו המתיישבים בירושלים העתיקה, בישובי גוש-עציון ובישובי רמת הגולן כדוגמת המושבה בני יהודה שננטשה סופית בשנת 1913 לאחר שבמאורעות תר"פ רצחו פורעים אימא ובן למשפחת ברנשטיין שנותרה לבדה במושבה.
שמותיהם וכינוייהם של ארגוני הטרור משתנים מעת לעת ועימם שמות הקורבנות והמקומות שבהם מבוצעים מעשי הטבח וההרג. אך הסיבות לביצוע מעשי-האיבה נשארו בעינן: לא למדינה יהודית בארץ ישראל או במזרח התיכון או בכלל, לא לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לא לחזרתם ולקיומם של יהודים כעם חופשי במדינתו.
ההסתה נגד יהודים ונגד מדינת ישראל נועדה להכשיר את המהלך ההיסטורי שבו החלו הרומאים עם שינוי שמה של ירושלים לאליה קפיטולינה (מהלך שלא צלח לאורך זמן) והשרשת השם פלשתינה במקום ישראל (מהלך שהצליח בגדול ואפילו הצליח לבלבל את נשיא אוגנדה בנאומו השבוע לרגל יום השנה ה-40 ל"מבצע יונתן"), למחיקת זהותם של בעלי הבית המקוריים ולמיצוב הפלשתינים תחתם, למנוע מהיהודים והציונים לדרוש ולממש את זכותם על אדמתם ורכושם הגזול - דרישה הטומנת בחובה סכנה למיטוט הנרטיב הפלשתיני ולפגיעה בכבוד הערבי.
למקטרגים ולמלעיזים, לספקנים ולמהססים, ורפי הרוח מוטב להזכיר את דבריו של שמעון התרסי, כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס, שהיה בן לשושלת החשמונאים ובנו השני של מתתיהו הכהן, עת השיב באומץ ובנחרצות כמנהיג נחוש לטענותיו של אנטיוכוס שהאשימו בהשתלטות על ערי ממלכתו - יפו וגזר: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו" (ספר מקבים א' פרק ט"ו).