ספרו של יוסף רגב אינו ספר רגיל מכל בחינה שהיא. מדובר בספר דמוי אלבום (21 ס"מ רוחב, 29 אורך) הכתוב בדפוס צפוף ובו מצוינים אתרי רשת לרוב. בהקדמת הספר כותב רגב שהוא חוקר את פרשת ארלוזרוב כבר 12 שנים (!) וכי הוא מתכוון להוציא ספר שיכלול את כל הסיפור אבל " בינתיים אני מפרסם קטעים ממנו בבלוג שלי באינטרנט". מתוך התחשבות בקוראים הוא ממשיך וכותב "למען המעוניינים, שאין להם סבלנות להמתין עד שהספר השלם יהיה מוכן, החלטתי להדפיס חלק מן החומר, שכולל את כל העדויות שההיסטוריונים שהתייחסו לנושא, אינם מכירים אותן", וכאן הוא מתנצל (ולא ברור מדוע בחר בדרך זו לפי המשך דבריו) "זאת קדם מהדורה. הדברים נכתבו בזמנים שונים ולכן יש כפילויות ויש סתירות. גם אין אינדקס (שישנו בבלוג באינטרנט).
אבל חשוב שידעו האנשים, כי קיימות עדויות רבות, וכי הן מצטרפות יחד לתמונה די ברורה של מה שהיה שם"(עמ' 3)
לא ברור מדוע העדיף המחבר להוציא ספר זה בצורתו הזו במקום להשלים העבודה ולכתוב ספר קוהרנטי וקריא יותר . הרי תמיד יוכל לפרסם בבלוג ובאינטרנט אם יש לו מידע חדש. מה עוד שהוא עצמו כותב שספר זה מכיל את רוב החומר שפורסם בבלוג, 300 מתוך 306 קטעים! (עמ'5). דומה שחשובה למחבר הנצחתה בכתובים של אמו - רעיה רגב (ברמן) שהייתה חברה ב"ברית הבריונים" ואף תרמה מידע בנושא רצח ארלוזרוב.
רגב מתייחס בספרו להשערות השונות שהועלו להסבר רצח ארלוזרוב: רביזיוניסטים, קומוניסטים,"הנאצים בגלל הקשר של ארלוזרוב עם מגדה גבלס", כמו גם "הבריטים בשל מכתב סודי שכתב ארלוזרוב לחיים ויצמן, כמו גם שה"הגנה" רצחה אותו או אף "סימה ארלוזרוב עצמה, שהיה לה אקדח בארנקה"(עמ' 12).
מי שאינו בקיא בפרשה יכול לקרוא בספר פיסות היסטוריות מעניינות לא מעטות, כמו למשל במאמרו של
תום שגב המביא את כעס הרופא הכירורג ד"ר דנציגר על רמת התחזוקה של הציוד הרפואי בבית החולים: "לא הערבי הרג את ארלוזרוב - כי אם דיר החזירים הזה!"(עמ' 23).
סיפור שטרם סופר אי-פעם מגולל רגב בנושא אקדח הרצח. אמו של רגב, רעיה ברמן מספרת שיום אחד הופיע בכור שטרית, שהיה קצין משטרה ודרש ממנה את האקדח מאחר שידע שהוא נמצא בידיה." אם אתה יודע כל כך הרבה, אז קח אותו", עונה לו רעיה והבריטים הופכים את הבית וגם חופרים בגינה ולא מוצאים דבר. כשהם הולכים שואלים הוריה של רעיה את ביתם, האם יש אקדח והיא עונה שאכן יש, מחפשת במקום מסוים ומראה להם. "האם באקדח זה רצחתם את ארלוזרוב?- שואלים ההורים המבוהלים. לא מסבירה רעיה, זה האקדח היחיד שיש לנו ובליל הרצח הוא היה אצלי ולכן אני בטוחה שהרוצח איננו אחד מאתנו"(עמ' 24).
הקשר בין ארלוזרוב לגבלס הינו סביב רעייתו מגדה גבלס, שהייתה חברתה של ליזה ארלוזרוב אחותו של חיים . הוריה של מגדה התגרשו ואימה נישאה ליהודי הגרמני מאקס פרידלנדר והיא אף אימצה את שם משפחתו. ליזה הכירה למגדה את חיים והם היו לזוג. אך בשנת 1937 הקשר ביניהם נותק כשהחליט לעלות לארץ. מגדה התחתנה נולד לה בן ואז התגרשה והתחתנה עם גבלס בשנת 1931. התיזה סביב רצח אומרת שגבלס שלח שליחים לחסל את ארלוזרוב כדי שלא ייודע שלאשתו היה קשר עם יהודי. (מידע נוסף ראו בעמ' 55).
המכתב הסודי שכתב ארלוזרוב הנו כבר פחות סודי כיום ומופיע בכתבי ארלזרוב. במאמרו הוא מנתח את האופציות העומדות בפני הישוב העברי ומגיע למסקנה שכנראה אין בריריה אלא בדרך"שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן", וזאת לתקופת מעבר, דברים המתאימים יותר לתפיסת ברית הבריונים מאשר לאינטלקטואל מהפועל הציוני, מפלגת הפועלים המתונה. (על כך כותב רגב לא מעט, הוא גם מביא את המכתב במלואו ועוד מוסיף, עמ' 93-98).
ההסבר לגרסה האנגלית של הרצח המובא ע"י אריה יצחקי מסבירה את הרצח (כפי שכותב רגב)"לפי יצחקי, רייס וספייסר ( אנשי משטרה שהובאו במיוחד לעשות סדר במשטרה) החליטו שזה אינטרס בריטי לחסל אותו כי מבחינתם הוא מסוכן מאין כמוהו. הם גם הבינו שצריך יהיה להפיל את התיק על הרביזיוניסטים" (עמ' 54).
בשיחה שהייתה לי עם ההיסטוריון יוסף קיסטר על תזת יצחקי בעקבות הרצאה שנתן במכון ז'בוטינסקי, שלל קיסטר אותה מיסודה. ארלוזרוב היה מיודד עם הנציב העליון וביום שישי אף סעד על שולחנו. כלל לא סביר לאור זאת שחיסול כזה יוכל כלל להתרחש.
חומר רב ומעניין יש לרגב על התיזה היותר מקובלת כיום שהרצח נעשה בשל מפגש אקראי וירי לא מתוכנן של שני ערבים, האחד עבדול מג'יד אל הינדי אל-בוכארי בן ה-17 ועיסה אל אברש. המידע בספר הנו מפורט ומציג באור שלילי את מי שעשו מטעמים מהרצח והפכו רצח זה לרצח פוליטי של הרביזיוניסטים.
אסיים בנימה אישית. רצח ארלוזרוב היה פצע שותת דם למחנה הז'בוטינסקאי מאז ומעולם. מנים בגין הורה על הקמת ועדת חקירה ברשות בכור. שם למדתי מקרוב על הפרשה הזו שכיום כבר עברו 83 שנים מאת התרחשותה.
