מוטיב התיקון בשירת בלפור חקק בספר "רשות לתיקון עולם" שמו של הספר חושף כמיהה וחזון לתקן את העולם מעמדת ענווה היינו, המשורר מבקש רשות לעשות זאת. נשאלת השאלה, לאיזה עולם הוא מתכוון וכיצד תתממש כמיהתו? מהם הכלים בעזרתם ישתמש למימוש ערגתו? הספר מחולק לעשרה שערים וכל שער מוקדש לתיקון. המספר עשר הוא מספר טיפולוגי המזכיר את עשרת הדברות, שעם ישראל נצטווה לשמרם בברית שנכרתה בינו לבין ה' במעמד הר סיני. זהו הבסיס הראשוני לכל תיקון אישי וכללי. זהו גם מספרם של הספירות עשר הספירות בעולם הקבלה, המתייחסות לעשרה כוחות שונים, שבאמצעותם הקדוש ברוך הוא מחיה את העולם ומנהיגו. התיקון הראשון הוא "תיקון ילדות". מה שאפיין את ילדותם הוא הטוהר, התמימות שמקורה באמירת התהלים (הרצל ובלפור היו "ילדי תהילים", קבוצת ילדים שנפגשת בבית הכנסת כל שבת לקרוא את כל מחזור המזמורים ומקשיבה אחר כך למדרשים ומעשיות): וְאָנוּ יַלְדֵי תְּהִלִּים

אָמַרְנוּ בְּכָל מָקוֹם פְּסוּקֵי מִזְמוֹרִים

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִנְחַת יְהוּדָה

בְּעִירוֹ שֶל הַמֶּלֶךְ, עַל אַחַד הֶהָרִים. (16) הנהירה אחר ערבות לסוכה אצל ילדי שכונת סידוף בירושלים (הילדים מכרו עלי ערבה מן העץ שהיה בשכונתם) מסמלת עבור המשורר את תמימותם הקדושה של הילדים: וְאָנוּ יְלָדִים מִירוּשָׁלַיִם מְבִיאִים בְּרָכָה

עוֹשִׂים תִּקּוּן לָעוֹלָם

נוֹתְנִים שִׂמְחָה. (19) השמחה היא שיוצרת תיקון רוחני. התיקון השני הוא "תיקון ציון וירושלים". המשורר חש שהעיסוק בכתיבת שירים עשוי להביא את התיקון לעירו: וְנָטַלְתִּי עַל עַצְמִי בְּשִׁירִי

לִהְיוֹת שְׁלִיחַ עַם מַלְכוּת הַדָּוִידִים,

לָשִׁיר וְלַחֲקוֹק בָּאֶבֶן שִׁירַת הַיְּהוּדִים. (38) ועל כן הוא מרבה לכתוב על ירושלים וחש שזו נדבת לבו וזהו התיקון האישי לעירו: אָמַרְתִּי: כְּלִיל שִׁירַי כָּבֵד

מַשָׂא אֲבָנִים שִבְעָתַיִם-

מַעֲלִים אַתֶּם לִי אֶת הָאֶבֶן

לִירוּשָׁלַיִם?

אָמַרְתִּי לָהֶם כֶּסֶף חֲמִשָׁה סְלָעִים

וְנָתַתִּי אֶצְבָּעִי עִמָּהֶם בַּשַׁחַר הַמֵּאִיר,

וְנִמְצֵאנוּ בִּירוּשָׁלַיִם הָעיר. (44) השיר מרמז על סיפורו של ר' חנינא והאבן שהעלה לירושלים. (פתיחה לקהלת רבה) התיקון השלישי הוא "תיקון ישראל ויהודה". אירועים מכוננים, שקרו לעם ישראל הם מקור להזדהות ולכאב, שחש המשורר הדוגמה הבולטת היא ההינתקות מגוש-קטיף. בְּעֶרֶב הַגֵּרוּשׁ שֶל יְהוּדִים,

מִגּוּשׁ קָטִיף

הָיְתָה פְּרִיחָה בַּכֹּל מִסָּבִיב

הָיְתָה קְרִיעָה גְּדוֹלָה וְלֶב זָב

כְּמוֹ רַעַשׁ קְרִיעָה שֶׁל צֶמַח

עַל שָׁרָשָיו.

הַגָּרוֹן נִשְׁנַק מִמִּלִּים, מִמְּבוּכָה

וְלָחַשׁ רַק מִלָּה אַחַת. אֵיכָה. (62) אירוע דרמטי קשה היה השריפה הקשה בכרמל שגבתה מחיר דמים גבוה. בין הנשרפים היה נער בן שש עשרה אלעד ריבן לו מקדיש בלפור שיר של כאב ודמע, המזכיר את הסנה ואת עקדת יצחק: בַּסְּנֶה אֻכְּלוּ עֲצֵי כַּרְמֶל בַּלֶּהָבָה הַגְּדוֹלָה

בַּסְנֶה אֻכְּלוּ הָעֵצִים

וְאַתָּה הָלַכְתָּ תָּמִים

וְאַתָּה הָיִיתָ הָעוֹלָה (65) רציחתם של שלושת הנערים איל יפרח, גיל-עד מיכאל שער ויעקב נפתלי פרנקל הי"ד בט"ו בסיון תשע"ד זעזעה את כל המדינה ולא פסחה על בלפור. הוא מקדיש להם שיר קינה: אֵיזֶהוּ מְֹקומָם שֶׁל הַמֵּתִים

שֶׁנֶּחְטְפוּ לְיַד הָאַלוֹן.

קְדוֹשִׁים הָיוּ הַשְׁלוֹשָׁה בָּוָּאדִי לְיַד חַלְחוּל

וְקִבּוּל דָּמָם בְּאַדְמַת גּוּש עֶצְיוֹן.

צָעֲקָה הַאֲדָמָה אֶת מוֹתָם

קִדְּשָׁה אֶת הָרְאוּיִים לָה-

שְׁלוֹשְׁתָם. (66) הטור הראשון הוא שינוי המילים ממשנה הדנות בשאלה איזהו מקומן של זבחים? והתשובה היא קדשי קדשים שחיטתן בצפון. (משנה, זבחים ה, א-ב). הקישור הזה מעצים את דמותם של הנערים שמתו על קידוש השם ודמם מושווה לקורבן על המזבח. גם מאורעות השואה מתועדים בכאב עצום של אחים המגיעים למסע בין הצריפים והקרמטוריום באושוויץ. (69) שאיפתו של המשורר לתקן את ביתו ואת העולם וזאת בעזרת החלום והסולם. (74) כלומר, סולם יעקב אותו ראה בחלום הוא הסולם בו עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכי חוץ לארץ. הסולם והחלום הם תשובתו של המשורר לתיקון העם. השער הרביעי הוא "תיקון משפחתי". הוא קובע, שהוא שליח ציבור של משפחתו. שוב האחריות, ותחושת הייעוד הם שמנחים את חייו. (77) הַשֵׁמוֹת שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לָהֶם נְדָרַי

הַנֵרוֹת הַלָּלוּ

נֶגְדָּה נָא לְכָל בֵּיתִי

בְּלֵב תָּמִים

הַשֵׁמוֹת שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶם אוֹמְרוֹת חַסְדִּי

לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד

וְהָרַחֲמִים

...

וְעֵד הַמִּדְרָשׁ: הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ

קֹדֶֹש הֵם. כָּל שֵׁם מְפֹרָשׁ.

הֵם סֵפֶר חַיּי.

לָהֶם בְּשִׁירַי אֲשַלֵּם

נְדָרַי (88) השיר בנוי מרבדים שונים. בני המשפחה מדומים לנֵרות כמו נֵרות חנוכה שאנו מדליקים. המילים "נגדה נא" הן מתהלים קט"ז: נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו. וכך הופכים בשיריו האב, האם והסבא לנרות זיכרון. הוא שממשיך את סיפור אבותיו הגולים שישבו על נהרות הפרת והחידקל. בעזרת שיריו מנציח את סבתו ואת סבא רבא חכם ציון שכתב את שיריו על שקי חול. (101) משם בא-כוח השירה שלהם: בַּנָהָר נוֹלַד בָּנוּ כֹּח הַשִׁירָה

בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.

מִן הַמַּיִם שֶׁנּוֹלְדוּ בַּבְּרִיאָה

בָּא אֵלֵינוּ כֹּח הַשִׁירָה

בְִּלבַב יָמִים חֶסֶד עֶלְיוֹן

.. .

מִן הַנָּהָר יָרַשְׁנוּ

שִׁיר חָדָשׁ

תָּו לְתָו לָחַשׁ

כָֹל תְּאוֹם וְשִׁירוֹ

שִׁיר וּמַנְגִּינוֹת

שֶׁל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ. (112) כוח השירה הוא מתנת האל. הוא חסד אלוקי, שיש להתוותו לאפיקי קודש לכלי המקדש החרב. גם שני אחי האם שנרצחו בפרעות ("הפרהוד", 1941) הם סמל להנצחה בשיריו וחתונת ההורים התקיימה בסמוך לרצח, כך שהאם לא ידעה אם היא כלה או קורבן, כי חיתנו אותה עקב רצח אחיה הבכורים (120) שבע שנים נשאה האם את יגונה, עד שהגיעו התאומים: וְגַם סֻפַּר

כִּי בְּטֶרֶם הָלְכוּ לְדַרְכָּם

שְׁנֵי מֵתֵי הַפְּרָעוֹת

הוֹרִישוּ סִפּוּרָם לַתְּאוֹמִים

לְזֵכֶר וּלְאוֹת. (127) בלפור נושא תפילה על עם ישראל, שגורלו חשוב לו ביותר. התפילה מזכירה את תפילת שמונה עשרה בהזכרת האבות וברכת ירושלים ואף את המנון התקווה: רְצֵה בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּתִקְוָה

הֵם שָׁבוּ, אָבִי, אֶל הַבַּיִת

תְּפִילָתָם קַבֵּל בְּרָצוֹן, בְּאַהֲבָה

הַצְמַח לָהֶם כַּרְמֵי גֶּפֶן וְזַיִת

שְׂפָתַיִם תִּפְתַּח לָנוּ, אַל תִּשְׁכַּח

גַּם לִישֵׁנֵי עָפָר בְּשַׁעַר הָרַחֲמִים

וְלַנֶּעֱקָדִים בְּאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה.

קָדִימָה לְפַאֲתֵי מִזְרָח

מְנַע צַעֲדֵנוּ מִבּוֹא בְּדָמִים. (68) המעורבות הרגשית בכל מה שמתרחש במדינה, בשכול, באבל ובצרות טבולה ברובדי השפה מארון הספרים היהודי, מהמשנה, מהתפילה ומשירת התקווה. העירוב הזה, חושף שליטה מדהימה בכל האוצרות היהודיים והיא הערובה לתיקון העולמות הפרטיים והלאומיים של עמנו. השער החמישי הוא "תיקון הסיפורים השבורים". העיסוק בארון הספרים הספרותי של עם ישראל גואל את סופריו ומהווה לדעת המשורר תיקון ליצירתם ולזכרם. למשל: דבורה בארון, אסתרליין עגנון שדמותה מבצבצת בדמותה של דינה בסיפור "אגדת הסופר "של עגנון. גם המשוררת אלישבע (יליזבטה ז'רקובה ביחובסקי) רוסיה נוצריה, שהגיעה לארץ ונישאה לסופר שמעון ביחובסקי זוכה לאהדה ולהזדהות עם בדידותה בשירו. (140) כך מוזכרת גם המשוררת שלומית פלאום והמשוררת עזה צבי, שענוותנותה היא כרוח עזה המפעמת בלב אוהביה. (148) הערצה גדולה חש בלפור לדמותו של אצ"ג מי שרצה לתקן את העולם: בסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל אַמּוֹת סִפָּיו.

אֲנִי הַקָרוֹב

לְרִצְפָּתוֹ, לְשֻׁלְחָנוּ הַמֻּזְהָב

בָּאתִי לִקְרֹא שִׁירָיו

בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה

כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ

נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה

כִּלְבָבוֹ. (151) בלפור מוצא את ייחודו של כל יוצר וממנו שואב חכמה ודעת. מיצחק שמי לקח חוטים מאדרתו וחרוזים ממחרוזתו והם שימשו מזור ודבש וחלב לנפשו. (153) הוא מקדיש שיר גם לשאול טשרניחובסקי, שמופיע בחלומו ומבקר בבית הסופר שנקרא על שמו. (155) אוסיף שהמשורר טשרניחובסקי בוודאי רווה נחת מפעילויותיהם הרבות והמפרות של האחים התאומים בהיותם יושבי ראש של אגודת הסופרים בבית הסופר, שתים עשרה שנים ברציפות (2015-2003). גם לשבעת הקבצנים של ר' נחמן הקדיש בלפור שיר: שִׁבְעָה קַבְּצָנִים נָכִים

מְחַדְּשִׁים כַּנֶשֶׁר נְעוּרָיו שֶׁל עוֹלָם

מַפְרִיחִים מִתּוֹךְ מוּמֵיהֶם לְכֻלָם

אַבְקָנִים וּפְרָחִים

שִׁבְעָה קַבְּצָנִים נָכִים

עִם שַׁחַר קָמִים הֵם מִתּוֹך יְצִירָתָם

שִׁבְעָה נְסִיכִים. (165) לשבעת הקבצנים נועד תפקיד של תיקון וחידוש השבירה של עולם היצירה. המומים מפריחים אבקנים היינו, יכולת יצירה והמשכיות. המום הגופני אינו פוגם בכוח הרוחני שלהם. אִזכּור ר' שלמה אלקבץ ופיוטו "לכה דודי" הוא מתכון לתיקון הכלים: וְעַד בֹּקֶר הִתְחַזַּקְנוּ בְּתְּפִלָה וּצְקוּן

לַעֲשׂוֹת אֶת הַתִּקוּן

לוֹמַר: לְךָ הַמַּמְלָכָה

לוֹמַר זֶה לָזֶה: יְדִידִי

לְכָה דוֹדִי. (172) בעקבות אלקבץ יצאו האחים בשיר לסדר במלים את תיקון השירה ואז בשעת התיקון אור היה משוך עליהם ושירתם הייתה ערבה: עָמַדְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי עֲלִיָּה

וַאֲנִי מִן הַתִּקוּן רוֹעֵד:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתָהּ

לְעוֹלָם וָעֶד (174) מלאכת כתיבת השיר בעקבות הפייטן מקבלת משמעות רוחנית אמונית ומקרבת את המשורר לבורא עולם. התיקון השישי הוא "תיקון חצותך". שער זה כולל שירי אהבה כשהנחת היסוד היא: כָּל אָדָם וְכָל חַוָּה

נִדּוֹנִים יוֹם יוֹם

עַל הָאַהֲבָה ( 201) הנחת יסוד זו מחייבת אסירוּת תודה יום יומית של האִשה כלפי בעלה, והבעל כלפי האִשה שקיבל. (203) האהבה האמיתית בשיריו מתעצמת, כי היא מתחברת אל סמלים יהודיים בעלי קדושה: פִּנִית מָקוֹם לָעֲנָן הַכָבוֹד

הַיּוֹרֵד אַט אַט

אֶל שֻׁלְחָן הַשַׁבָּת.

וַתְּכַל נַפְשִׁי, וַתְּכַל נַפְשֵׁךְ.

הִנַּחְתְּ אָז יַיִן וְלֶחֶם

שַׂמְתְּ עֲלֵיהֶם פָּרֹכֶת

אַהֲבָתֵךְ

וְאָמַרְתְּ:

וְעַכְשָו אֲהוּבִי

קוּם, בָּרֵךְ. (223) האהבה מתוארת במטאפורה של תפירה ואיחוי: תָּפַרְתִּי לָךְ שׁוּרוֹת לְאֹרֶךְ קַו הַתֶּפֶר

הִשְׁאַרְתִּי לָךְ סִמּוּנִים זוֹהֲרִים.

הִשְׁאַרְתִּי פֶּתַח עֲבוּרֵךְ

לְמַלֵּא דְּבָרִים. (224) השער השביעי הוא "תיקון השירה". מקור השירה הוא קדוש כי היא נולדה בשבת (השירה הייתה שבת העולם, 232). ארספואטיות זו מעידה על שפלות רוח והכרה שהשירה היא מתנת שמיים. ולכן היא כאבן שתייה המסוגלת לחולל שינויים אצל שומעיו. כָּל שִׁיר שֶׁאַתָּה שָׁר יוֹרֵד אֵלֶיךָ

מֵרְקִיעַ תְּהִלִּים.

הַמְשֵׁךְ לָשִׁיר

גַּם אִם אֵינְךָ נַעֲנָה

שִׁיר שׁוּב וָשׁוּב

וְהָעוֹלָם בְֹכֹחַ הַשִּׁיר

יִשְתַּנֶּה (246) התיקון השמיני הוא "תיקון משמעות החיים". מִשְׁעַת הָנֵץ

אֲנִי קָם לְתַקֵּן נֵרוֹת כְּבוּיִים

הַרְחֵק מֵעֵין רוֹאֶה

אוֹמֵר לַחַש

מִלִּים שְׁבוּרוֹת, צְקוֹן

מְחַשֵּׁב קֵץ

חַי בִּזְמָן תִּקּוּן.

בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ קִלְקוּלִים

אֲנִי נִסְתָּר נֶאֱלָם

נוֹשֵׂא בְּיָדִי נֵר שַׁעֱוָה פָּשׁוּט

בְּתוֹךְ קֻפְסַת פַח.

מְכַוֵּן מְחוֹג הַזְּמָן

נִסְתָּר מֵעֵין כֻּלָם

מְתַקֵּן נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם. (260) האוכלוסייה החלשה שהחיים לא האירו לה. אלה עוטי הבלואים השער התשיעי הוא "תיקון חברתי". נוכחנו לראות לאורך כל הספר שהשירים חושפים את נבכי הנפש הכואבת והמזדהה של המשורר עם שבורי הלב. אף בשער זה בלפור מעלה על נס את שעוטים חרפת רעב אֲנִי מַעֲלֶה כְּאֵבָם

עַל הַכְּתָב

וְרַק כְּשֶׁהֵם מֵעֵבֶר לַקַּו

כְּשֶׁהֵם קוֹרְסִים

רוֹאִים שֶׁבְּעֶצֶם הֵם

מוּבָסִים. (266) דווקא האנשים שנמצאים בשוליים החברתיים הם עוסקים בתיקון. כך נוהג הסנדלר מרח' שילה כשמסביבו עסקו בקלקול, הוא עסק בתיקון. התופרת הקטנה ידעה לעמוד במכסות, לגזור, לחתוך ולחבר קרעים וללכת זקופה תוך השמעת שיר למנהלים על חייה היפים. הטבחית ומנקה המדרגות הם עניים ללא פנים: רַק עֶצֶב בְּעֵינֵיהֶם וְנִצְנוּץ בָכוּת

וּבְתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁלָהֶם שׁוֹקְעוֹת אֲבָנִים ...

מִי יֵדַע לִבָּם, רַחַש הַבָּשָׂר וְהַדָּם

כְּשֶׁהֵם מוֹדְדִים אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין מַעֲמָדָם

לְקַו הַמַּשְׁוֶה שֶׁל הַשָׂכָר

שֶהוּא רָחוֹק שְׁנוֹת אוֹר מִן הָאוֹר

וְיֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים צֶבַע שָׁחֹר. (274) השער העשירי והאחרון הוא "תיקון אישי". התיקון האישי שוב מזכיר את המורשת המשפחתית ממנה יצק המשורר את עולמו. כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה

הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְֹעוֹלָמִי

נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ

וְאֶת הַבַּדִים וְאֶת הֶעָפָר בִּדְמִי

וְגִלָּה לִי סוֹד צַלְמִי. (277) את היסודות לבניין אישיותו קיבל מסבו. שוב בולטת הענווה ואסירות התודה לבני המשפחה. לא כוחי ועוצם ידי אלא הכל הועבר מראשי המשפחה. בשיר הסיום נמצא בלפור במרתף השואה בהר ציון ומשם נושא תפילה לבורא עולם לתיקון העולם, להמשכיותו ולשמירת העם היהודי: אֲנִי בָּא אֵלֶיךָ בְּשֵם

תִּקוּן עוֹלָם.

וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ אַתָּה

שֶׁמִּמְּךָ נִשְֹתַּת הָעוֹלָם,

עֲשֵׂה שֶׁשְׁמוֹ שֶֹל הַיְּהוּדִי לֹא יִמָּחֶה

שֶׁיִּהְיֵה שְׁמוֹ לָעַד חַי וְקַיָּם. (290) שיריו של בלפור חושפים את הפן האישי והאינטימי של המשורר הקשוב לכל המתרחש מסביבו. חש אחריות אישית למשפחתו, לחברה ולעם כולו. התיקון האישי מפותך בתיקון החברתי של האומה וחלום זה אינו בגדר אוטופיה אלא ניתן למימוש על-ידי הערכים דתיים, הערכים החברתיים והלאומיים שספג בבית הוריו ובמשפחתו המורחבת. וכל זאת בשפה ישירה וברורה, המתכתבת עם מקורות תנכיים, עם שיבוצים מהמשנה וסיפורי חז"ל. מוטיב האור בספרו של הרצל חקק "שחרית לנצח" שם הספר מכיל תקווה ותפילה שהשחרית תישאר לנצח. המילה שחרית כוללת בתוכה מספר משמעויות. המשמעות הראשונה היא תיאור זמן ביממה, עת השמש עולה ומפנה את החושך שנעלם ואור מפציע ומאיר את העולם. התקווה היא, שבורא עולם לא ישַנה את סדרי הטבע ושהעולם ימשיך בקיומו הרגיל, כפי שאנו מתפללים: "המאיר לארץ בטובו ", "המחדש בכל יום טובו". קיום מעשי בראשית מעניק לאדם תקווה לחיים עלי אדמות. המשמעות השנייה היא מטונימית. שחרית בבחינת אור, נחמה- תקווה לחיים טובים ומלאים של התגשמות מאווייו וחלומותיו של האדם. לחיים של יצירה והנאה מעמל כפיים. לחיים, שאין בהם צער וכלימה, לחיים של אושר וכבוד, כפי שאנו מבקשים בכל חודש בברכת החודש. מוטיב האור והערגה לחיים אלו הם החוט המחבר בין השירים המופלאים של ספרו החדש של הרצל חקק. הרצל ששירתו מחוברת לשירת בלפור מרבה לדבר בשיריו בלשון רבים ומכנה אותם "ילדי שחרית". התאומים הם התשובה האלוקית, שניתנה להוריו בבגדד שם נרצחו אחי האם בפרעות בימי מלחמת העולם השנייה. חיי הזוהר והאור, שחוו היהודים בפזורת גלות זו על גדות החידקל הועמו בסבל נוראי. מה שהמתיק את הגלולה המרה למשפחתם היה הולדת התאומים, ששמם מעיד על החלום הציוני לאור של שחרית, לתקווה של נוחם ולמשוש לב: בְּטֶרֶם יְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן בֵּית הַסֵּפֶר

קָמְנוּ לְהָעִיר סִפּוּר יָשָן. בְּטֶרֶם

תַּעֲלֶה הַהִסְטוֹרְיָה בַּלֶּהָבוֹת.

יַלְדֵי פֶּלֶא רָקְמוּ לְסַפֵּר. לִבְרֹא

נִיצָנֵי לְבָבוֹת. לְמַלֵּא בִּקְדֻשָׁה.

בְּכַד פְּלָאִים. דְּמָעוֹת מִמַּרְזֵב הַחַיִּים הַנִּסְתָּרִים.

יַלְדֵּי שַחֲרִית הָיִינוּ

מְפַכִּים מִפַּךְ קָטָן. (עמ' 249) חוויות הילדות המאושרת, שחוו בירושלים בבית הספר העמיקו את סקרנותם, את חכמתם ואת תחושת האחריות הלאומית והמשפחתית לזכור את העבר ולשמרו: בֵּית הַסֵּפֶר הוּא חֲלוֹם.

אַגָּדָה שֶׁתִּשָּׁאֵר. זֶה עֲדַיִן חוֹזֵר.

....

כָּאן בְּבֵית הַסֵּפֶר לָמַדְנוּ הִתְבּוֹנֵן.

חַיָּלִים הָיִינוּ בֶּרגַע מְכוֹנִן.

לָמַדְנוּ וְהֶחְסַרְנוּ פְּעִימָה. שָתִינוּ,

בְּיָדֵנוּ יָצַקְנוּ. נִשְׁמָתָה שֶּל אֻמָּה. (246) איך יוכלו לממש את מה שהוצק לנשמתם? איך יוכלו להאיר ולשמר את עברם המשפחתי והלאומי? תשובתו של הרצל היא ברורה בעזרת האותיות והשפה העברית: לְכוּ לְסַפֵּר, אָמְרוּ לָנוּ, סַפְּרוּ הֶמְיָה

מִבּוֹר הַמַּיִם, מִדְלִי שֶׁהִשְׁקָה נֶאֱלָמִים.

פַּךְ אֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק לְחַיִּים שְׁלֵמִים

אָמַרְנוּ נְסַפֵּר נְשָׁמוֹת. נָעִיד וְנַגִיד

פִּלְאֵי שָׂפָה. עוֹלָם שֶׁנֶּעֱלָם. נָאִיר

בְּאַהֲבָה. מְנוֹרַת דּוֹר שֶׁלֹא חָלְפָה.

דַּי לַשְׁכוּנָה לְהַסְתִּיר פָּנִים. קַמְנוּ

לְבַטֵּא מַה שֶׁבִּפְנִים. (247) ואז נשאלת השאלה, האם יוכל לעמוד במילוי השליחות, הייעוד שלקח על עצמו לבנות את עולמם השבור. דור העולים לארץ עם הקמתה בשנת תש"ח נקרא בפיו: "מחוללי תקומה" ו"נסיכי תקופה". הַאִם אוּכַל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְַדּוֹר הַהוּא. וְלָהֵם.

מִי יִבְנֶה חֲלוֹמוֹת שֶׂגֶב אֲבוּדִים.

חַיֵּי יְלָדִים. עֵינֵיהֶם. זוֹ שָׂפָה.

מְחוֹלְלֵי תּקוּמָה. נְסִיכֵי תְּקוּפָה. (252) הגעגועים של בני המשפחה לארץ לידתם היו אין סופיים במיוחד לאור המציאות הארץ ישראלית הקשה. הייתה זו "שחרית בוכה". מטאפורה הממחישה את המית הנפש המתגעגעת לעבר ונאבקת עם המציאות הקשה והמטלטלת. במציאות זו של בכייה על-רקע שוק מחנה יהודה התוסס והחי התמסדה האמונה הבלתי מתפשרת בליבות התאומים לשיר את שיר האומה כלווים בבית המקדש: שׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה נָס לְחַיָּיו

תּוֹסֵס. אֱמוּנָה טְרִיָּה. נִשְׁמַת עַגְבַנִיָּה,

הוֹמִיָּה. עוֹגֶבֶת כְּנִשְׁמָתָם, מְצַפָּה

לָהּ. בִּמְשֹׁךְ הַיֹוֹבֵל שָׁבִים כִּלְוִיִּים

מִקֶּדֶם לָאֲחוּזָתָהּ, לָאֲחוּזָתָם. (68) המושג "שחרית" מועצם וכל הווייתם מלאה בו, עד כדי כך שהם חולמים עליו. (עמ' 72) או אז התגבשה בתודעתם גם לרחוץ את העולם באותה שחרית היינו, להביא לעולם כולו את בשורת האור, התקווה והאמונה: ַּבשַׁחֲרִית הַזֹּאת נִרְחַץ הָעוֹלָם

שִׁבְעָתַיִם.(69) תודעת השליחות נצרבה בילדותם כצוואת בני המשפחה. כָּךְ הִשְׁבִּיעוּ אוֹתָנוּ. נִצְרַבְנוּ

חֲרוּכִים. בְּנֵי מְלָכִים, וְשַֹחָה הַלָּשׁוֹן.

כְּתֵפֵינוּ. עֶפְרוֹנוֹת שְׁבוּרִים בְּקַלְמָרִים

נִשְׂרָכִים. אֶבְיוֹנִים וַחֲפוּיִים.

קָמְטָה נִשְׁמָתֵנוּ מִהְיוֹתֶ

מִשְׁמֶרֶת שַׁחַר הַחַיִּים. (72) חוויות הילדות בשכונה וריחות התבשילים המסחררים בסירים הם נוכחות חיה, שמלווה אותם בשכבם ובקומם. אורם כאש אלוקית שלא ניתן לשוכחה. (77) זהו עולם של: "שפע היופי והאור". בעזרת המילים, מַחבּרתם מנציחה גם את החייט, חנות הסדקית, בית הכנסת והשוק וכולם נקראים בפיהם "גיבורי אור" שהתייחסו אל עבודתם כאל אומנות. השפעתם על שני המשוררים כה גדולה עד שחשו כנושאים שליחות קדושה: נָשָׁאנוּ

בְּגוּפֵנוּ כְּתַב אוֹר קָדוֹשׁ. הָלַכְנוּ בְּתוֹךְ

גְּלִימָה זַכָּה.

...מִן הַבּוֹר מַיִם שָׁאַבְנוּ וְאוֹצָרוֹת

מִכָּל מְגֵרָה. יָדַעְנוּ שֶׁרַק הֵן תָּבֵאנָה

צֳרִי . יְצִירָה. הָאֱמוּנָה וְהַשִׁירָה. (80) גם מוכר הקרח מתואר כמי ש"אור מלכים מרחף פניו עטה". (85) מחברת השירים הזו שכתב בילדותו ינקה את כוחה "מן השחר ההוא חיה אינסוף". (85) שחרית זו היינו, התקווה של הילדות, האמונה מכילה חיים שלמים. (89) אלא שעִמה קיים החשש וקיימת הדאגה, האם שִברי החיים ישכיחו את זוהרה. (89) אולם למרות הזמנים שעברו ולמרות משברי החיים, החשש ששחרית הילדות תיעלם התבדתה. אדרבה: הַשַּׁחֲרִית אֵש תִּזְהַר

הַכֹּל בָּה נֶאֱגַר. בִּשְׁקִיקָה תִּשְׁמֹר. זַכָּה

הַיְּכֹלֶת לִזְכֹּר. מִפִּנַת סֵתֶר צִלּוּם פָּנֶיהָ.

וְעוֹד תָּשׁוּב לְהַשְׁכִּים מֵאוֹר אַחֲרוֹן.

נוֹשֶׁמֶת אֶל נֶצַח. לְהַחֲיָאַת הַזִּכָּרוֹן. (92) מחברת השירים התעבתה, והמשורר מנציח את אורם של משוררים גדולים של הספרות העברית. הציפור של ביאליק קשורה לאור ראשון ותם, לחלומות של שחר נזהבים. (106) טשרניחובסקי שלִבּב אותיות ללביבות השיב את האור ואת החיים. (108) אלתרמן הקים לחיים ולאור נבואי את החילים בטור השביעי. (112) ברחוב צפניה בביתה של זלדה המשוררת החצר גמעה אורות כמוסים ואור נסתר ליטף בית הרוס שנרפא מאורה הכמוס של המשוררת. (114) מיכה ברדיצ'בסקי מנסה להחיות את האור הישן, את העדנה שבלתה בעם ישראל. (120) ומגיע עגנון שחושף בסיפוריו את הלובן, את הקדושה ואת התהילה הפלאית של ירושלים. משיריה של רחל המשוררת למדו התאומים להתחבר לקיום בכאבו, ומַפְתֵח לבבה האיר להם. (124) מאורי צבי גרינברג ביקשו האחים השראה וכיסופים. האור היוקד של אצ"ג הוא כלהטוט של דקלי אש באוויר. הם מנסים להבין את דברי הטוהר והאור הגנוז. וכך שתו בצמא את אומן הדמעות יהודה בורלא וכן שתו כל אגל אור שנטף מסיפוריו של פנחס שדה. אף שלמה אלקבץ בפיוט "לכה דודי" והפייטן אליעזר הקליר האירו את "מרזב תבלין השבת" וכל החצר הוארה בנוגה ובכמיהה לגאולה. (138) מי שמאפשר למשורר להביע את רחשי ליבו ואת הכמיהה לשחרית ולאור זו השפה העברית לה שר הרצל שיר הלל במספר שירים של "שחרית לנצח". זוהי שפה אלוקית, שחרית ועִפְרִית מימי הבריאה (השפה העברית נבראת עם הבריאה והיא קרויה בפיו עִפְרִית כקמה מן העפר הבראשיתי):

הָרוּחַ מְגַפֶּפֶת אוֹתִיּוֹת וְזִיוָן

כְּאִילוּ אֶצְבְּעוֹת הָעוֹלָם עַל גּוּפָן.

קוֹלוֹת הַנֹּגַהּ פּוֹרְטִים עַל נִימִים

כְּמֵיתָרִים. זֶה הַלַּחן הַפְּנִימִי.

הַקּוֹל נִרְאָה. זֹהַר בְּרִיאָה

הָעוֹלָם כְּמֵגִיחַ מִבֵּית הַיּוֹצֵר.

הַשַׁחֲרִית מִשְׁתָּאה. (151) במחזור שירים מציג הרצל חקק את המשורר ככוהן האור, כמי שמוסיף נוגה בראשיתי מבורך לעולם, כך בשירו "ברכה לכוהן החיים", השיר פותח במילים: הִנֵּה אַתָּה נִצָּב

וְלֹא תּוּכַל עוֹד לְהַחֲשׁוֹת.

שָׂא יָדֶיךָ

וְתֵן לָעוֹלָם אֶת הַיֹּפִי בַּמִּלִּים,

אֶת הַפָּנִים הַקְּדוֹשׁוֹת.

שָׂא עֵינֶיךָ

אֶל הַחִיּוּת הַטְּהוֹרָה

יֵהוֹם בְּךָ הֵד תְּהוֹם, מִסֶּלַע נִבְרָא. עמוד 145. כפי שהעולם נברא מאבן השתייה, כך המשורר יוצר את שירתו מן הסלע, מתהומות לב. ייעודו של המשורר לברוא חִיות חדשה בכוח השׂפה. בשירו של הרצל "זהב מטפטף במסתור" - אנו רואים כיצד האור מזדכּך באמצעות שירת המשורר: יָד כּוֹתֶבֶת וְהַחַלּוֹן בּוֹכֶה לְיָדָהּ.

זֶה אוֹתוֹ אוֹר בְּחֶלְקָה אֲבוּדָה. עמוד 148. למשורר יש כוח לסנן את הקורֶה במציאות, לתת לחוויות לעבור את המסננת של כוח היצירה ולהפוך לאמנות טהורה. המשורר מתאר תהליך של עיבוד החוויות דרך הכאב והסבל עד שהכול נצרף כזהב שנחצב מן האדמה: יִטָּחֵן עַד דַּק. עֲגָלָה מִמַּחֲנַק הַחוֹל

קָמָה מִצִּירָהּ. כָּךְ

תְּטַפְטֵף הַחֲוָיָה בִּכְבָרָה

לְאַבְקַת זָהָב נְדִירָה. לְשִׁירָה. באחד משיריו מתאר הרצל חקק את השירה כנושאת את חלומו של יוסף מפרשת "וישב" - קמה לחיים: יָפָה בְּעֵין הַסְּעָרָה, תָּמִיד נַעֲרָה.

לֹא יִכְבֶּה אוֹרָהּ בְּסַעַר יָם.

קֶסֶם שְׂפָתֶיהָ פֵּשֶׁר וְשִׁירָה.

לֹא יִכְבֶּה וְעֵד. לְעוֹלָם. עמוד 163. בשירו של הרצל "צוהר לזמן השירה" הוא מתאר את העולם כאניית נוח, שבו השאירו צוהר למשוררים, זה המקום שדרכו הם יוצרים עבורנו את המבט הרוחני העמוק של העולם, עמוד 170: בָּאֳנִיָּה הַזֹּאת הִשְׁאִירוּ מָקוֹם שֶׁאִיש

לֹא רָאָה. תָּנוּחַ בּוֹ נְבוּאָה. הַהַשְׁרָאָה. ויש סיכוי לגאולה לעולם הזה, כי מכאן התקווה: לְכָאן תִּדְאֶה יוֹנַת הַלֵּב לִטְעֹם עֲלֶה

שִׁירָה. הִנֵּה עַזָּה, רוּחַ אֱנוֹשׁ סוֹחֶפֶת היונה ועלה הזית מקבלים כאן משמעות אחרת, חיים אחרים, והשיר בסיומו חוזר אל מוטיב האור: בְּחֶלְקַת שְׂפָתָם מֵזַח לְכָל הַמִּשְׁבָּרִים.

מֵי קֶשֶׁת בָּאוֹר, הָלוֹךְ וְחָסוֹר.

לְכָאן תִּדְאֶה יוֹנַת הַלֵּב לִטְעֹם עֲלֶה

שִׁירָה. הִנֵּה עַזָּה, רוּחַ אֱנוֹשׁ סוֹחֶפֶת סיכום תודה לאחים הרצל ובלפור חקק התאומים שבכישרונם המשותף מעשירים את ארון הספרים היהודי בשיריהם הקסומים, בחלומותיהם ובתקוותם לתקן את הנפש הפצועה, לתקן עוולות חברתיים ולהאיר את חיי עם ישראל באור שחרית של אמונה גדולה בצדקת דרכינו. האור האלוקי המתבטא בשפה מפציע עלינו ומעניק את התקווה לָנצח. הכבוד שרוחשים לבית ההורים ולמקור מחצבתם