"יונה נחתה על חול הים, התרוצצה לאורך המעקה והניעה ראשה במקצב קבוע לקול הגלים והרוח, כמו לצליל מנטרה פנימית, כמטרונום, ברוב קשב פנימי היא עמדה בפינה מחכה להמשיך דרכה."
"לו הייתי יכולה לרפא את הגעגוע, זעקת החופש הם צלצולי האזיקים"
זיכרונות צפים במורד הנהר בזריחת חלום קיץ. הזיכרונות סואנים ברעש מחריש אוזניים, חיכוך עם החיים הכעס והצער המלווה. הרוח מניעה את האור, אותך ואת הזיכרונות, כל ימי האתמול חברו עם ההווה והאירו העתיד ומניח אתה לתודעתך להביאך למקום רחוק, רחוק הולך במורד הרחוב.
במסענו בזמן מה הפסדנו מה הרווחנו בחיינו. במסילות דוהרת הרכבת, בקצב הנסיעה הקטר משקשק, דופקים הגלגלים, פעם תאט הרכבת דרכה בסיבוב ופעם מהירים הגלגלים, יש בקצב משהו שהוא קושר אותנו לימים ולזיכרונות. פעם אתה מרגיש שמאט קצבו ופעם מהיר..
ופעם זוחל הזמן בקצב מוזר, לאט, אט.
במסע רגלינו ירדנו מהרכבת, אין לנו מושג לאן נושאים אותנו חיינו, זאת לא נדע, נעבור דרך גשרים במבואות ובמבוכים בדרך פגשנו בשחקנים, הגענו להצגה, על הבמה תפאורות מתחלפות בהינף יד ומופעים שחקנים בתלבושות ססגוניות שלוקחים את הצופה למחוזות פנטזיה, כמו בחיינו, הדמיון עולה על כל המציאות, כל פנטזיה מתממשת היא חולפת.
החיים כצל מהלך ומשוטט בקיפוליו נישאים הימים, אנשים, סגנון חיים ומטרתם, סיפורי חיים גנוזים. אתה שואל מאין הגיעו נשמותינו לחלקת ארץ זו ובמיוחד כשאתה כה קטן ומזערי אך כולנו שונים אחד מהשני.
גלים התנפצו על רצועת החוף הצרה, שחף צלל והמריא שוב בתרועת ניצחון, גל גדול וענק במיוחד התיז רסיסיו על גדר הבטון הצרה וטיפות המים הזעירות ניקדו את פניה.
יונה נחתה על חול הים, התרוצצה לאורך המעקה והניעה ראשה במקצב קבוע לקול הגלים והרוח, כמו לצליל מנטרה פנימית, כמטרונום, ברוב קשב פנימי היא עמדה בפינה מחכה להמשיך דרכה. היונה המשיכה ללקט פירורי לחם ושאריות מזון של המתרחצים בחוף.
רעש הגלים התמזג באוושת הרוח וקול המוזיקה שעלה מבית הקפה הסמוך וקולות האנשים וצעקות הילדים והנכדים שבנו ארמונות בחול ונשבו בים הכחול וקצפו הלבן והכול נהפך להיות לבן, לבן.
מוכר הקרטיבים במצחייה גדולה וגוף שרירני חשוף ושזוף חלף על פניה, והיא ישבה על החוף חשבה היא לרגע שהיא בת שלוש עשרה על גלגל קרוסלה מסתובבת ואלוהים גרם לה לדבר, ואולי להיות במקום שאיש אינו מכירה.
בחלומותיה המנותצים רק עתה הבינה שמה שהיה בזמן קדום, היה משהו אחר, רגשותיה געשו יושבת עם אביה, אימה ומשפחתה בחצר הבית, היינו ילדים שבויים בידי הורינו. הורינו היו חמים, תמימים וניסיונם היה למלא את החסר. והקטנה זוכרת את התחושות שאימה החזיקה אותה בזרועותיה ונענעה אותה.
עתה בזמן אחר משהו שלא הכירה וכאילו הזמן נתן לו את היתר להתיז את הכיעור לכל עבר, הדבר האחרון שהייתה רוצה ליהנות מפריחת השקד ולשמוע את קול זימרת אביה וקול הסופרן הפעמוני של אימה עתה בזיכרונות ותמורת התודעה להמשיך ולחפש מפלט מנחם.
עכשיו על הספסל מול גלי הים והיונה המהלכת, הרהרה על עברה ועל המציאות הטופחת על פניה בהבנה כי לכל דור יש את החותם והצורה שלו, להאמין ולא לברוח. החיים נתנו לה את האמת ומה שנשאר מנעוריה, הלב לא נותן מנוח לא נותן לבטוח.
האם להיאחז ברוחות להיזכר או להסיט מבט ממקום שהיה שאיננו יותר, מאחור נותר קול שקשוק הקטר הישן ומה שנותר על הפסים. לכל אחד סיפור משלו, מעברו, רוצה לדעת מה מייסר אותו.
היא פותרת תעלומה אחת גדולה, פותרת שאלותיה, בחלומה ראתה את הסימנים שבדרך הוא מיועד להתגלות בעתיד לבוא. היא אינה שוכחת את מגע ידו של אביה בכף ידה. היא זוכרת הכול. מעשה אבות סימן לבנים, כגורל האבות כך גורל הילדים. אהבת הורים משאב לילד, אחים ואחיות בעת צרה.
היא ישבה בגלגל הענק בלונה פארק והביטה על העולם היפה, על החיים המשעשעים והעצובים כאחד והנוף הרחוק נראה מושלם ופעם הגלגל הסתובב למטה וכמעט נפלה והיה לה קשה לעצור את הגלגל המסתובב.
מאבקים היו בתוך חרותה בסוף היא התגאתה על הישגיה כאילו היא המצאה את ההמצאה האחת הגדולה ביותר, רצתה שההורים כאחד יביטו בה יעודדו אותה.
ההיסטוריה היהודית רוויה במאורעות המהווים לימוד לדורות הבאים. סיפורי התורה עשויים לסייע לנו לתחושת ההזדהות, המשכיות ורציפות הדורות בנושא המשפחה ובהזדהות לאומית. בספר בראשית רואים מאבקים בין האחים קין והבל, הצעיר מנצח. סוד אפל קיים בין האחים. קין לא יכול לשאת את העובדה שדווקא אחיו הקטן נרצה בעוד שהוא נדחה, והדבר מילא אותו בכעס ובדכדוך עד כדי הריגתו. רואים את רבקה ויצחק ויחסם לזוג התאומים. יחסו של יעקב לבנו יוסף עורר קנאה בין האחים שהתפתחה לשנאה והימנעות בשיחה עם יוסף. ההזדהות של סיפור התאומים של עשו ויעקב מאבקם החל בטרם לידתם בשל אופיים השונה למרות שיעקב היה נבחר ואהוב על-ידי אימו, אנו מזדהים עם עשו.
מי שדוחף מגיע ראשון מי שדורש מקבל במשפחה, ילדים במקום הראשון או ילדי סנדביץ אמצעיים הם ילדים יחידניים, חידה למשפחה ולעצמם, הם עצמאיים ומנסים לשמר את זהותם האחרונים במשפחה חסרי רסן יוזמים ושולטים.
לעיתים אדם מאמץ ללא כוונה את תכונות הוריו. תמיד אמרו לה את כמו אביך, דרך התבוננות פנימית ומעשייה במהלך השנים הבינה זאת ואביה ידע זאת. כך מתנהלים החיים גם בין האנשים בחברה, כמו במשפחה. מזווית עיניה ולבה הער ראתה את הכול שנעשה בשקט, בשקט.
המבוכה הזו הייתה תמיד קיימת בה בין המחיצות מאז ומתמיד, כאילו מה את לא רואה לא נעשה כלום! ככה היא המציאות, אבל שהייתה צעירה לא ידעה לפענח זאת, ואילו עתה היא יכולה, התעלמה מהתיאטרליות ולא נתנה לאף אחד להיכנס למרחב האווירי שלה, ללא רשות די מספיק!. כל מה שאנו עושים משקף את אירועי חיינו.
רגע חלף נגוז לא תהיה בה יותר מבוכה במחיצתם. להאמין ולא לשכוח, לא לברוח עתה עומדת מול האמת שאינה נסתרת לה.
העמידה מן הצד ושתיקתה לאורך שנים אפשרה לה הישרדות במשפחה ובחברה, כך גם בבית הספר בו למדה בין כל הבנות האשכנזיות היקיות. קל יותר בחיים שיש משהו שיש להיאבק בו. מאבקים היו בתוך חרותה בסוף היא התגאתה על הישגיה כאילו היא המציאה את ההמצאה הגדולה ביותר והעיקר להיות קרובה באהבה ובחום תוך תמימות אמת, לאחות את השברים להטליא את האריג הקרוע והעדין, תוך שיתוף פעולה ליישם ואהבת לרעך כמוך, הרי אהבת אמת היא מתנה אדירה.
הנה עתה הגענו לאותה מסילה שם הונחו במפגש חיינו ילדותינו, ערכנו בגרותנו.
מה נותר מחלומותיה של ילדה טובה שלא דרשה מה שהיא רצתה, עדינותה הייתה בעוכריה היא הקפידה על שוויון, אחדות וחופש במשפחה ובחברה.
היא עצרה את גלגל הלונה פארק לאט, לאט ירדה ממנו והמשיכה בדרכה. עתה היא הגנה על זהותה כשהיא אינה נותנת לאיש לפגוע בה יותר ולהעליב אותה.
האם תיטול שוב את כדור ההתעלמות והמשחק, לא! היא למדה שהיא מתמסרת למבוכת החיים.
רגשות שלוותה הפנימית והשלמה למה שהחיים מעניקים לה עוצמה, יופי והדר, כי מאמינה כי יכולתנו להשפיע על סביבתנו בחן שבנו וביופי, כך מצאה שלוותה.
כל אדם יכול להגיע לאן שהוא רוצה, מי שמצליח לרקום חלומות ומאמין בהן יוכל גם להגשימן.
היא רצתה ליפות את החיים קרוב לאמת... וזו האמת
הרגעים הכי אינטימיים של חייה היו, האהבה, אהבה עם הילדים, הנכדים וחבריה הקרובים, שם הייתה כפי שהיא, מקום אחד מאחד את הכאב והעצב הבית החם שהוא ביתה. האושר עוטף אותה עתה ועכשיו עד לפעם הבאה.
והיא רצתה לתת לכם תשובות כהו רבות אך התקרה כל כך נמוכה ולא תהיה גבוהה.
זעקת החופש הם גם צלצולי האזיקים.
תחושת החמצה בליבה, כי יכול היה להיות אחרת.
