ובשולי הדברים, ביום עצוב זה,
שהוא חלק ממה שאנחנו,
ושהזיכרון, הוא יום חשבון הנפש,
על העבר האבוד וצופה פני קדימה,
תרשו להיות בנאלי ואולי תמהוני
להתוודות בפניכם על מר ליבי.
על מות ארץ ישראל היפה,
שעליה חלמנו ואותה אהבנו
שזכיתי לשרת אותה ובה לחיות
לא הרבה, אך עם טעם של עוד.
והנה היא נשמטת לנו
ואין בידינו הכוח לשנות.
מי שבא ממחוזות הנאיביות,
תוהה על מתרחש בשדותינו.
איך, הרוב השקט העושה וחולם –
הפך למיעוט שואבי המים וחוטבי העצים,
לרבבות שאינם מוכנים לעבוד
וביום הזיכרון למען הנופלים, לעמוד.
כיצד הדת והקיפוח המדומה,
הפכו אותנו לציבור מרומה.
כיצד העשיר נעשה עשיר יותר
ומוחו אטום לגורל אחיו החלש
החוזר משדות הקרב, למענו הוא נידרש?!
איך אחוות הלוחמים בצבא העם
נמוגה ונהפכה לרוע – לב והלב נדם?!
גשרים מתמוטטים ורצפות קורסות,
בניינים נופלים ויערות נשרפים,
יש קורבנות אך אין אשמים
וכך ממשיכים ללא בושה בשחיתות,
לשדוד את הארץ ולעשוק ברבים,
אלה אמות המידה וזו התרבות!
ראשי המדינה ונבחרי הציבור
שהורשעו בעבר וסרחו בדרכם
נבחרים על-ידי העם לשמחתם!
ונביאי השלום מאחזים את עינינו
ונותנים לטרור להכות בבנינו.
גיבורי "העט" מתעללים בגורלנו
ורמאים פוליטיים מרפים את ידינו.
יסודות הבית ניזוקו והגג דולף
וארץ ישראל היפה כחלום חולף,
לא תשוב עוד – כחולמים היינו
וכמו באגדות נספר, כך חיינו!
חיים על זמן שאול ללא תיקווה,
כשוטי הכפר, נרדמנו בשמירה.
עייפנו, מחפשים שלווה ומנוחה
עד, כלות חיינו למען ילדינו
שחיים במדינה עם מציאות שונה
והדור שלנו אחראי לכישלונה
וממי נבקש סליחה?