האם התקנה המחייבת בשווי השימוש סבירה

פסק הדין ציין כי "מחוקק המשנה קבע את שווי השימוש על-פי נוסחה המתבססת על מחירו של רכב פרטי אותו היה על העובד לרכוש אלמלא הועמד לרשותו רכב המעביד". בנוסף קבע כי "הנוסחאות ...אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה והמחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות. לא שוכנעתי כי נפל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי-סבירותן." אך האם התקנות סבירות? התשובה לכך, אם כן, נעוצה בגובה התקנות שהינן חסרות היגיון. כפי שהסברתי גם בעבר, גובה החיוב בישראל הוא מהגבוהים בעולם. זאת בנוסף למחירי כלי הרכב הגבוהים בארץ, שהינם ללא ספק הגבוהים ביותר בעולם המערבי. כפי שניכר בטבלה, גובה שווי השימוש הוא הגבוה ביותר מבין כל המדינות המופיעות בה, למעט דרום אפריקה. עם זאת, חוסר הסבירות העיקרי מבוסס על העובדה כי רק בישראל שווי השימוש עולה, בעוד שווי כלי הרכב יורד. זאת ביחס לשאר העולם, שם שווי השימוש יורד בהתאמה למחיר החדש. אין כל ספק כי שווי השימוש צריך לרדת ככל שכלי הרכב מתיישן. ערכו יורד באופן חד, ועמו צריך לרדת גם גובה החיוב, או לכל הפחות לרדת בהתאמה למחיר כלי הרכב. (הטבלה המציגה את ההשוואה בין המדינות - מצורפת לעיל). מעבר לשתי העילות המעידות על חוסר סבירות, ישנה עילה נוספת אפשרית. כאמור, רבים מבין משתמשי הרכב הצמוד עושים זאת מכורח תפקידם. אנו מדברים כמובן על אנשי מכירות או תחזוקה, שמשתמשים בכלי הרכב לנסיעות עבודה מדי יום כל היום, ובקושי עושים בו שימוש לצורכיהם הפרטיים. בעבר אף כתבתי מאמר על שווי השימוש - "מי ינצח? הצדק או פקידי רשות המיסים?", שם הבאתי ציטוטים מבעלי מקצוע המצדדים בעמדה שיש לערוך אבחנה באמצעות מכשיר עזר, ונראה שגם בית המשפט העליו מצדד בכך.

בית המשפט נדרש לשאלה האם מערכת הדיווח, בה השתמש המערער, הינה מדויקת והאם בכלל פקיד השומה יכול להשתמש בה לצורך הבדיקה, זאת במטרה לערוך אבחנה בין הנסיעות לצורכי עבודה לבין הנסיעות הפרטיות. בפסק הדין קבע השופט כי במשקל הנסיבות הנוחיות עבודת פקיד השומה גוברת על הצדק בנושא זה. כלומר, בית המשפט קבע כי פקיד השומה לא יכול להסתמך על המערכת שהמערער עשה בה שימוש. טענה זו, כמובן, אינה נכונה שכן על המערכות בה עושים שימוש ניתנים למעקב במשך שנים, וניתן לבחון כל נסיעה האם הייתה לצורך פרטי או עסקי. לכן מן הראוי שפקיד השומה ישקיע זמן ויבחן את הצהרות החרות, שמצדן בודקות את הצהרות העובדים על השימוש ברכב. בהקשר זה, בית המשפט העליון אומנם לא נכנס לפרטי המקרים, אך באופן כללי הסביר כי זו דרך ראויה. לסיכום, אין ספק כי התקנה הקיימת לוקה בחוסר סבירות קיצוני. אזרחי המדינה העושים שימוש בכלי רכב צמודים חייבים לדרוש שינוי החקיקה. בנוסף, להעלות לבחינת בית המשפט העליון את סבירות השימוש במערכות המדידה של נסיעות פרטיות מול נסיעות עסקיות.