רבן-נתניהו: למי הסמכות

שרה נתניהו לא הייתה המעסיק של שירה רבן בבית ראש הממשלה, ולכן לא ניתן לתבוע אותה בבית הדין לעבודה. העובדה שהתביעה של מני נפתלי הוגשה נגד המדינה ולא נגד שרה נתניהו מחזקת את הטענה לחוסר הסמכות, מה גם שנתניהו בקשה לערער בבית הדין הארצי לעבודה ולא קיבלה זכות זו, כי היא לא הייתה צד לדין. הסמכות של בית הדין לעבודה נובעת מכח סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה שזו לשונו: "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו". כדי שבית הדין לעבודה ידון בתביעה, יש צורך בעילה הנובעת מיחסי עבודה או קיום יחסי עובד ומעביד (או מו"מ לקראת יצירת יחסי עובד ומעביד). במקרה שלפנינו ייתכן שישנה עילה, אך התנאי של קיום יחסי עובד-מעביד לא מתקיים. המעסיקה במעון ראש הממשלה היא המדינה (או חברת כוח אדם הפועלת מטעמה) ולא אשת ראש הממשלה, שהיא במעמד של דיירת במעון. במספר פסקי דין קבע בית המשפט, כי לא ניתן לתבוע מי שאינו מעביד. כך לדוגמה דחה בית הדין תביעה שהוגשה במשולב נגד מעביד וגם נגד ערבים לאותו המעביד. ניתן להגיש תביעה נגד כמה מעבידים ולדרוש שבית הדין יקבע מיהו המעביד. תביעות מסוג זה מוגשות בדרך כלל בחילופי מעבידים או נגד חברות כוח אדם ונגד המעסיק הישיר. ככל הידוע, התביעה נגד שרה נתניהו לא הייתה בבחינת דרישה להכיר בה כמעסיק, ולכן נראה שאין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בה. בתי הדין ובג"ץ פירשו בצמצום את הסמכות העניינית כנגד מי שאינו מעסיק והורו על פיצול הדיון, כך שהתביעה נגד מי שאינו מעסיק תידון בבית המשפט השלום, ונגד המעסיק - בבית הדין לעבודה.