דמיינו לרגע: אתם מתעוררים ומוצאים את עצמכם בהליכה. ביד ימין שלכם קילשון מורם אל על, וברגע שאתם מביטים לאחור, אתם נדהמים לראות רבבות גברים, נשים, זקנים וטף, מריעים בהערצה עיוורת. כשאתם מישירים את המבט קדימה אתם רואים רק לבן. לבן חלבי, אשכנזי, כמו ערפל, כמו איינשטיין, כמו טובה קלינגר, העורכת המוזיקלית של ״
קול ישראל״ שמבלי דעת עוברת לדבר ב״אנחנו״ ו״הם״. ״לאוזן שלנו״, היא אומרת, ״המוזיקה נשמעה נחותה, מוזיקה לא מספיק טובה...״
הפרק הראשון בסדרה ״זוהר ארגוב - סוף עצוב וידוע מראש״, מביא אלינו יותר מדי: קנאה אכזרית ואהבה עמוקה בין אחים, קרבה לאם לא קלה, זעם ואשמה על אב אלים, זוגיות קצרה עם אישה אחת, נישואים בגיל 17, הורות מתורצת ונעדרת, אונס ולצדו 8 חודשים בכלא,
רינו צרור, חופני כהן,
אביהו מדינה, שכנים מהשיכון שמדברים. יש כמה אנשים שמאוד אוהבים את זוהר ארגוב בפרק הזה. ראשונה בהן היא ברכה שמפרגנת ל״זוהר השובב״, אבי בנה היחיד. אחר כך הפליאו בדבריהם אביגיל ויעקב, האחים הפחות מוכרים מבית משפחת עורקבי, זכים בתמונה המשפחתית הקשה שמציעים בצלאל, אמנון ואבשלום.
זוהר, עם סיגריה בצד הפה, מוצץ את לחייו עמוק פנימה, נשאב בעל כורחו לתוך תפקיד. הוא נבעט לתוך עמדת מנהיגות שלא היה מוכן אליה וכנראה מחה עליה עד יומו האחרון. בכל אחד יש משאלה להיות מלך לרגע, כל אחד רוצה ״טרגדיה עם סוף טוב״, אבל זוהר תבע גם את זכותו להתגלות בחלקיו הנזקקים, העלובים והפגועים, הוא רצה להיראות, לתת מקום לחלל הלא מטופל.
דרמה בין דורית
ההעברה הבין-דורית מלווה את הטרגדיות של בני משפחת עורקבי/ארגוב. היא זועקת, שקופה ונאיבית. אביו של זוהר נפטר בפתאומיות כתוצאה מהרעלת שתייה. האם מישהו ערבב אקונומיקה במזיד? זוהר נמצא תלוי בתא המעצר. האם שכניו לתא המאסר עודדו אותו להתאבד? גילי מנסה לשיר ולהיאחז בחיים. לפני שנתיים קמה ברכה בצעקה: ״גילי ימות בקרוב!״ ומעשית הצילה את חייו. האם ניתן לקטוע את מעגל ההשמדה העצמית של העורקבים? הלוואי. אם מישהי מסוגלת לחתוך את ״הסוף הידוע מראש״, זו ודאי ברכה.
עכשיו אביא מתוך האסוציאציות שלי, שאין בהן כמובן ערך פסיכודיאגנוסטי: אצל עובדיה עורקבי רותח זעם נרקיסיסטי שמלווה בתחושה חזקה של זכאות (sense of entitlement). שהו פרי של מפגש בין ציפיות לא סבירות לקבלת הכרה, לבין גבולות המציאות. תחושת זכאות כזאת, שעוברת בין דורות, משקפת תפיסה מנופחת של חשיבות עצמית לצד ציפייה לא מציאותית שהחיים יתנהלו ללא כל קושי. במצב כזה נוצרת פנטזיה שמושא התשוקות של האדם אמור להתממש ללא מאמץ. זכאות כזו מעוררת בדרך כלל סלידה, כי נלווית אליה התנהגות יהירה ומתנשאת. קשה להצליח ככה בלימודים ולהתמיד במקומות עבודה, מה שמעמיק עוד יותר את תחושת העצמי הפגום. זה מעגל אכזרי שסופו בהרס: ככל שגבוהה הציפייה ומנותקת מהמציאות, כך מתעצמת התגובה הזועמת. היא עלולה לבוא לידי ביטוי באלימות מילולית כלפי קרובים, אלימות פיזית כלפי חפצים או אנשים, הרס של מושאי קנאה וכעס ואף הרס עצמי, התמכרות ואובדנות.
הקורבנות והכחשת הרוע
אי-אפשר להפריד בין עצמתו המהפנטת של זוהר לבין דמות הקורבן שהושלכה עליו. זו הסיבה, לדעתי, שבתודעה המזרחית האונס הוכחש כל כך הרבה שנים. זה לא שלא ידענו, פשוט לא הסתכלנו. כאלה אנחנו, סולחים כשאנחנו מאוהבים - גם על ההורות המגומגמת סלחנו, גם על חטיפת אקדח משוטר וכמובן על ההתמכרות לסמים במאמץ נואש לשמר את דמות המלך. בנרטיב המזרחי האישי שלי, זוהר הוא דמות פסיבית וטובה שנופלת לסמים אקטיביים ורעים. זוהר נשאב לסמים, הוא לא בוחר בהם. הרוע קורה לו, הוא אינו באחריותו.
פרויד התייחס להתאהבות של קבוצה במנהיג כפי שמתייחסים להתאהבות רומנטית: אנחנו רואים רק את הטוב ומתכחשים לרע. כך התאהבנו גם אנחנו בזוהר וכך הקפדנו לשמור את הייצוגים שלו מוגנים בתוכנו לאורך 30 השנים האחרונות.
מבחינתי, הפרק הראשון בסדרה מבשר על שינוי. הדימוי של זוהר מתבגר. הוא לוקח אחריות היכן שלא לקח מעולם.
