אני מוכרח להודות שאני מופתע בכל פעם כשאני שומע פוליטיקאים ובעקבותיהם גם את העיתונאים שמקוננים על "שתיית קולות". הכוונה של טענות העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, לכחול לבן ושל עוצמה יהודית וימינה, לליכוד. אני מופתע, שכן האמירות הללו הן ביטוי של חולשה וחוסר אטרקטיביות מצד אחד ומן הצד האחר ביטוי למשמעות הבחירות בעידן הזה שהן לא יותר מאשר מאבקי כוח, תחרות בין מרכולים, קניונים, לבין חנויות מכולת.
אנחנו חיים את העידן הזה, "זורמים" עם חוקים שמבטאים לכל היותר את צרכי הזמן שבו הם נכתבו. חוקי יסוד ובחירות שאינם לוקחים בחשבון תרבות פוליטית, תרבות של שחרור רסן, יתרון לפרטי וריסוק כל מה שיכול "להריח" כסולידריות חברתית. מנקודה זו אין פלא שבבחירות האחרונות השתתפו 30 רשימות, מרביתן, התאגדויות אד הוק לבחירות. התאגדויות שהגדולה אך במקצת היא "כחול לבן". המושג מפלגה, מתחיל להתכרסם, אפשר לומר שהליכוד הוא שריד קלאסי למפלגה, למודל הקלאסי שמקיים בחירות פנימיות ומצמצם עד מאוד את היכולת להכניס מועמדים חיצוניים.
כשמפלגות שפעם שמרו על אותו העקרון כמו מפלגת העבודה ומרץ, החלו בתזזית, העבודה שהפכה בשלב מסוים למחנה ציוני וכעת העבודה גשר ומרץ שהפכה למחנה דמוקרטי. זהו מבנה "אדהוקרטי", פושט ולובש צורה על-פי צרכי השעה, מודל שמאותת לחברי המפלגה שיש שיקולים נוספים וקולם ככל שיהיה חשוב אינו חשוב דיו במערכת השיקולים של מנהיגי המפלגה. מסיבה זו המפלגות הללו מפסידות תומכים שחשים נבגדים. מה שאין אפשרות לומר על מפלגות כמו הליכוד, שם המבנה החברי נותר כהיה. חשוב לציין שמדובר במפלגות מסורתיות ששינו כיוון. בשנים האחרונות, מפלגות רבות מתקנאות בשיטה של כחול לבן, התארגנות פוליטית בלי מסורת ומורשת פוליטית שמצליחה לגרור אחריה כמות אדירה של תומכים, ממש כמו הליכוד.
כעת כשתוצאות הבחירות ממחישות את רצון האזרחים, ברור שיש צורך במעט מפלגות גדולות ולא בשברי מפלגות וסיעות שקשה לתפקד איתן. כבר יש כאלה שקוראים לשינוי שיטת הבחירות. אכן זה פתרון אפשרי, אך מצד שני יכולים הפוליטיקאים להבין את המצב ולהחליט שהם משלבים ידיים, כי זה רצון הציבור.
במצב שבו יש שתי מפלגות שזכו לתמיכה דומה, הגיעה העת להבין שעל ראשיהן לאחד כוחות, גם אם יש בעיה עם הבטחות כאלה ואחרות, שניתנו קודם לבחירות. רצון הבוחרים במקרה זה הוא מעל לכל הבטחה כזו או אחרת. כאן המקום להכניס הגדרה חדשה, שתחליף את השם המוכר מהעבר, הכוונה לממשלת אחדות. כבר ראינו בעבר שהשיח על אחדות הוא שיח בעייתי שמגלם בתוכו הפסדים של ערכים. הרעיון המוגש כאן, במאמר זה הוא
ממשלה שמתבססת על הסכמה רחבה, שמירה על שונות, אך רצון אמיתי לשיתוף פעולה למציאת הטוב המשותף.
ההתחייבות של נתניהו לימינה ולמפלגות החרדים היא ללכת איתם לאורך כל הדרך. זוהי נאמנות ראויה לציון, אך בוחרי המפלגות החרדיות, חשבו אחרת, לחזק את המפלגות שלהם, המפלגות הסקטוריאליות והצביעו בהמוניהם, כדי לחזק את התפישה הסקטוריאלית. בהתארגנות ימינה, הבינו שהכוח שלהם, יחסית לליכוד, כמעט בטל בשישים....והפתרון הוא הגעה להסכמה חוצת מגזרים.
במצב הקיים שבו יש שתי מפלגות דומיננטיות, הפרשנות הראויה היא לבנות ממשלת הסכמה פוליטית, חברתית ולאומית, על-ידי השותפים שרוצים בכך. ראויה פנייתו של
אביגדור ליברמן, לנשיא המדינה, ליטול אחריות ולהיות המבוגר האחראי שיטיל על שלוש המפלגות הללו למצוא את הפתרון לישיבה ביחד.
בשל המצב הבעייתי של
בנימין נתניהו, עליו להסכים לממשלת שיתוף פעולה, שבה הוא מאפשר לכחול לבן להיות המפלגה הראשונה שתציב מועמד מטעמה ויעמוד בראשות הממשלה בשנתיים הראשונות וכעבור שנתיים, נאחל לנתניהו שיעבור את המבחן המשפטי ואם לו, יציב הליכוד, מועמד אחר מטעמו. חשוב לציין שמעבר לכל, עבור נתניהו, הכרזה של ממשלת שיתוף פעולה יכולה להיות הכרזה של מבוגר אחראי, שמודע למצבו המשפטי ומאמין בכל ליבו בחפותו, שמבקש לפנות זמן לטיהור שמו ולחזור ולשרת את מדינת ישראל בעוד שנתיים. הפתרון הזה הוא פתרון מכובד למי ששרת את הציבור במשך שנים וזקוק לזמן לטיפול בענייניו האישיים.
המערכת המפלגתית חייבת להפנים שלאזרחיות ואזרחים רבים נמאס ממסע ההכפשות והאגו המנופח, כעת האזרחים רוצים ממשלה רחבה ויציבה, שתאפשר להחזיר את הכלכלה הישראלית אל איתנותה, זו שקיבלה הכרה בינלאומית, על יד חברות הדירוג הגדולות. זו כעת הדרך הראויה להחזיר את האמון במערכת הפוליטית והדרך וכך לתת את השרות שכל אחד, בלי יוצא מהכלל, ראוי לו.
ממשלה שמתבססת על הסכמה ושיתוף פעולה, למציאת הטוב המשותף, תאפשר לחברה הישראלית להתאושש ולחדש את שיח הערכים, ששנים רבות דומם. המשימה הלאומית היא "להרגיע ולהתארגן מחדש".
