אני מצלצל לידידים לשאול לשומם בימי מצור הנגיף האלה. אנשים באו בחדרים, שומעים חרדים את השידורים זורי האימה והפחד, את המראיינים והכתבים המדברים פתאום בתאוצה היסטרית. ואפילו כשהם אומרים 'בוקר טוב ישראל' הם מטעימים טעמי בהלה ומתנשפים. הרשות עומדת על הדוכן ומפחידה, אינה מאמינה כי העם הזה יידע להיזהר גם אם ידברו אליו באיפוק, במשורה, בעידוד, בפיתחון לעתיד שבא יבוא באורח בלתי נמנע במהרה. אני מתקשר. מתקשרים אלינו. איש לא גוזר על עצמו בדידות בימי הבידוד. מדברים. מתעניינים. מסיעים דאגה. שואלים על הילדים. על הנכדים. על הידידים. נהר של זוטות. משייטים עליו בתחושה שהשיחה היא רפסודה של הצלה מן השיממון של יום רודף יום בין ארבע כתלים ובחוץ אימה.
מה שמדכא יותר מכל הוא שבשיחות האלה מתגלה כי האמון במשבר. האמון במה שהיה, במשבר. האמון במה שיהיה, במשבר. האמון במה שמתרחש, במשבר. נשארים החברים. נשארים ה'אנחנו' הפשוט של משפחה וקרובים וידידים. ה'הם', התקשורת, הפודיום, האזהרות, הפוליטיקה כולה, נחזים כבלוף. גם המילון על ערכיו נשמע מזייף. אחדות. לחירום. אזרחי ישראל. דואגים לכם. למענכם. אלא מה. ברור. אבל למה זה נשמע כחלול? למה זה? אנחנו נדרשים להאמין לכל מילה שיוצא משופרות התקשורת מפי השלטונות והשלטונות שלא מאמיניים לנו. הם יצרו ממסך של אי-אמון באזרח. בולשים אחריו. לטובתו. לבריאותו. אבל יש חיץ. שב"כ. מאיימים. אומרים. ואין קשב. מכריזים. לא מקיימים. נודרים נדרים ומפרים אותם. אין ברירה כי זה לטובתנו. זה דין הנתינים. נגזר עליהם שהרשויות יהיו לטובתם.
מדברים באינפלציה של שרים. שיטפון. שלושים. שלושים וארבעה. שלושים ושש. צונאמי. הקשר בין זה לבין חירום הוא כמו הקשר בין הארץ לבין מאדים. קורונה ודמוקרטיה משמשים בערבוביה. נתגבר. על שניהם. גם על הקורוניה. גם על הדמוקרטיה. לא יכניעו אותנו. אני מספר לאחד מידידי כי בשווייץ יש ממשלה של שבעה שרים. בימים כתיקונם. בימי חירום, אף לא אחד יותר. אומרים לי מיד כי השוויצרים קמצנים ידועים. אני מתקן, חסכנים. התבונה המיידית היא פה זה לא שווייץ. מפתיע, אבל זה נכון...
השיחות האלה אינן קודרות. יש בהן גם הומור. מישהו מזמזם את המגינה העמית הידועה ל-FUCHS DU HAST DIE GANZ GESTHOLEN. אני שואל על מה. אינך מבין, אומרים לי, השועל הערום גנב את גנץ! חיוך. בשיר העממי אומרים 'GIB SIE WIEDER HER כלומר, השב את הגניבה, שחרר את האווז הזה. במציאות את הנעשה אין להשיב. מי שהיה בשורה כבר לא יוכל להיות תקווה. הכל יכול להיות אומרים לי. בסחרחורת חוזרת הקרוסלה הלוך ושוב. מסתובבת על ריק אני אומר. בזה תמו הדברים על הפוליטיקה.
חוזרים למה שנשאר. בני האדם. ההרהור העמוק על קדמה הנכנעת למוטציה של איזה גרגיר אבק שנשר מפרוותו של עטלף והיה לקורונה טורפת ומאיים להחזיר את הפלנטה לתוהו, ומיד אומרים לך הבלים, בזכות הקדמה נינצל. רופאי האליל של ימי טרום המדע לא היו יכולים לרסן את הקללה ואת זעם האלים. הרפואה המודרנית, הטכנולוגיה, התעבורה של המחקר מקצה העולם עד קצהו יוצרים תקווה. כך אומר לי מישהו. אחר מוסיף, אבל איפה, סגרו את בתי הכנסת, בלי מניין אין תקווה. בלי תפילה אין תוחלת. סגרו אומנם כן, אבל פתחו את הלב, ו'רחמנא ליבא בעי', מתקנים. איזה לב? ראה את החרדים. רק קומץ. איזה קומץ? נמלים. ראית את הלוויה? נמלים. היזהר בלשונך. אל תכליל. זה לא הם. זה אכיפה בררנית. מה אתה מדבר שוב פוליטיקה. איזה פוליטיקה? אכיפה בררנית זה פוליטיקה. סליחה.
בא נחזור לאמת. אספקה. מצרכים. סופר. משלוחים. תרופות בטלפון. רק בריאות. בשורות טובות. והעיקר, ליל הסדר. לבד. אלא מה. בלי ילדים. בלי אורחים. פעם היה גם כיסא ריק לאסירי ציון. היום כל הכסאות ריקים. גם של יו"ר הכנסת אסיר ציון. לא ריק. תפוס זמנית. אסיר אחר. מה יהיה עם מה נשתנה? יהיה טוב. אני אשאל מה נשתנה ואשתי תאמר עבדים היינו. ויש זום. הרבנים התירו. גם אסרו. התירו ואסרו. אסרו והתירו, גם וגם, כן ולא, לא וכן, כמו לפני ימי הנגיף. נורמלי. שפוי. זה העיקר. שפיות. טירוף המערכות גם הוא נורמלי. היה לפני. כנראה יהיה אחרי. ובלבד שהשפיות שגם היא ירדה לעולם בששת ימי בראשית תיוותר במצור ותצא לחופשי אחרי המצור, ותשרוד את המשברים כדי להיות מוכנה לעמוד בפני אלה שמערכות טרופות עוד יביאו עלינו כי לכך נוצרו. ובנימה אופטימית זו, ברכות. נשתמע אחרי המגפה. ועד אז, נוציא ספר. נעיין. נקרא פסוק. נגלה בו כוונות חדשות. נתרענן במשהו ישן נושן שמעיד שמה שהיה הוא מה שיהיה, כי היו דברים מעולם, כי הארץ שנעה אתמול נוע תנוע גם מחר. כי יש בחדר סגור מה שיש בעולם ומלואו ומה שבפנים נעשה ממנו גם מה שבחוץ. ועד אז, נצלצל. נדבר. זוטות. נהר של זוטות על רפסודה של הצלת נפשות.
