טוב למות בעד ארצנו. אשתי ואני, בני השבעים ושלוש פלוס, נמצאים 18 שעות ביממה בבית. בבידוד. רק שנינו. בסגר שחויבנו בו. אבל רק 18 שעות בכל יממה.
כי אשתי, הקשישה לגמרי בעצמה, מתפרנסת עד היום מטיפול בקשישים. וחברת הסיעוד שדרכה היא עובדת הודיעה לה בפירוש שעסקים כרגיל. והיא קיבלה אישור בכתב שהוא עובדת חיונית. והיא כל יום יוצאת ונוסעת למטופלת שלה שבדיור מוגן.
18 שעות בכל יממה סגורה בבית יחד עימי וכל יום יוצאת לרשות הרבים ונוסעת ומטפלת במטופלת שלה שבדיור המוגן.
כי אם לא תעשה זאת לא תהיה לה משכורת. ולמטופלת שלה, שלא בכדי הוחלט שהיא חייבת עזרה יומיומית, לא תהיה עזרה.
איזה יופי. אז יש סגר. בכאילו. ואשתי בת השבעים ושלוש חייבת כל יום לצאת לשעות לרשות הרבים. מה הסיכוי של אשתי ושלי להגיע ליום הולדתי הבא, ב-23.6? או אפילו להגיע לסוף אפריל?
אשתי בת 73. כמוני. וכל יום היא יוצאת לרשות הרבים. ונוסעת למטופלת שלה שבדיור מוגן.
כי אם לא תעשה זאת לא תהיה לה משכורת. ולמטופלת שלה, שלחלוטין זקוקה לעזרה, לא תהיה עזרה. קיסר, ההולכים למוות מברכים אותך. טוב למות בעד ארצנו.
