ביום הזיכרון שבשמים
פוקדים המתים את החיים ובאים לבכות אותם בדמי.
הם באים במלבושם, בפנים אל פנים, במאור עיניהם,
ביפי עלומיהם הנוגים
לטמון בחיק אם ששרדה מות בנה
את עריית הכאב על שכה נעזבה,
לסעוד את האב שאיננו יודע עוד פשר ההלם
של השכול שאין לו פותר,
ללוות במבט את הבן שהיה תינוק בן יומו ביום מות אביו
מוליך לפניו נכד נער לגן בו גננת תדריך את ידיו להאיר
נר זיכרון לסבו,
אל אילות הנעורים רעיות אהבה שעששו מדורות בלבבות
ושרפו את עצמן על אש התמיד לא תכבה גם אם הדליקו בה אור אחר למצער.
החי מת למת, והמת מת לחי, ומי שהולך קורע קריעה על מי שנשאר בלעדיו לבדו,
ולמות לתוך העולם ההוא הוא אכזר כמו לחיות לתוך
העולם הזה הריק בפתאום
מן האהבה
שעשעתה אותו עולם הבא.