השבוע אנו מציינים 160 שנה ללידתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בנימין זאב הרצל (שווא מתחת לצדי) נולד בהונגריה ועקר עם הוריו לווינה. הוא למד וקיבל תואר במשפטים אולם מהר מאוד נטש את מקצוע המשפטים והיה לעיתונאי, סופר, מחזאי והוגה דעות. בעבודתו כעיתונאי נחשף לתנועה האנטישמית באירופה. לשיא הגיעו הדברים עת סיקר כעיתונאי בפריז ב-1895 את המשפט המבויים של הקצין היהודי דרייפוס ואת השפלתו הפומבית.
מתוך למידה והתנסות העלה הרצל את הרעיון הציוני לאוויר העולם. אומנם הכמיהה לשיבה לארץ ישראל הייתה קיימת לאורך כל שנות הגלות אבל מומשה רק על-ידי מעטים, ובעיקר כיחידים או בקבוצות קטנות. הרצל היה הראשון להעלות את הרעיון המובנה של הקמה מחודשת של מדינה יהודית והיה זה שהוביל להקמת התנועה היהודית הלאומית לשיבה לארץ - היא הציונות. במהלך שבע שנות חייו האחרונות התמסר הרצל כל כולו לרעיון הציוני, גיוס יהדות אירופה והעולם לתמיכה ברעיון, כינוס הקונגרס היהודי וניהול מאמצי הדיפלומטיה של הציונות המדינית. הוא נפטר אך בן 44 אך הותיר אחריו מורשת עצומה.
בשבוע בו נולד חוזה מדינת היהודים זו העת לחשוף משהו על מורשת הספינים התקשורתיים. אלו לא התחילו בימים אלו במטות הבחירות ובלשכות ראשי ממשלה אלא קודם לכן. השימוש בפוטו שופ וביום תמונות עוד קודם לקיום המחשב והתוכנה היה לחם חוקם של נבחרי ציבור במאמציהם להשפיע על דעת הקהל. גם הרצל ומקורביו ידעו משהו במלאכת הספינולוגיה ועריכת תמונות:
רק פעם את ביקר בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, בארץ. ביקור לא ארוך של עשרה ימים שהחל ב-26.10.1898 ועד 3.11.1998. זה התחיל כביקור מדיני ראשון למשלחת (הציונית) שעוד לא הייתה לה בכלל מדינה. הרצל כבר יצר אז קשר ראשון עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. גרמניה הייתה באותם שנים מעצמת-העל היחידה בעולם ובאירופה. פה, בארץ ישראל (פלשתינה), שלטו הטורקים.
כשנודע להרצל שהקיסר וילהלם השני מתכנן מסע למקומות הקדושים הוא מיהר לארגן את המשלחת הציונית והגיע אתה לקושטא בירת טורקיה (איסטנבול של היום). שם פגש הרצל בקיסר בפעם הראשונה. הוא הספיק לספר לקיסר על הרעיון הציוני וביקש ממנו שיפעיל לחץ על הטורקים לתת ליהודים צ'ארטר להתיישב בארץ ישאל בחסות גרמנית. הקיסר לא התלהב אבל הבטיח לבדוק עם הטורקים. הרצל לא הרפה ויצא עם המשלחת לארץ ישראל מתוך תקוה לשוב לפגוש את הקיסר. וכך הוא נחת בנמל יפו ב-26.10.1898.
התוכנית המקורית
במרכז המבקרים של אתר מקווה ישראל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מספרים על מחסור בכרכרות למשלחת של הרצל. טוב זה קדם עידן "גט" ו"אובר".
לאה נייגו, אישתו של מנהל מקוה ישראל יוסף נייגו, ששהתה במקרה ביפו עם כרכרה יעני "ספיישל", מנדבת אותה להסעת הרצל. היא מעריצה גדולה של הרצל ומבקשת תמורה מעניינת תמורת השימוש בכרכרה: ביקור בבית הספר החקלאי אותו מנהל בעלה. הרצל נענה לבקשה ואכן מיפו, בניגוד לתוכנית המקורית, מגיע הרצל למקווה ישראל.
הוא נרגש מהכפר החקלאי, מתלמידיו וממוריו, עולה לקבר קרל נטר המייסד, שבכלל לא היה ציוני, ומודה לו על התרומה הגדולה של מפעלו לציונות. אחר כך, יוסף נייגו המנהל, מספר לו שהוא יודע בדיוק מתי הקיסר יעלה מיפו לירושלים. הדרך היחידה לירושלים עוברת בצמידות לשער מקווה ישראל. המנהל מספר להרצל כי ב-28.10 הוא מתכונן להוציא את כל תלמידי מקווה ישראל לשער הכפר בחולצות לבנות. וגם מספר לו כי התלמידים ישירו לכבוד שיירת הקיסר, בהגיעו, את ההמנון הגרמני. "תוכל גם אתה. דוקטור הרצל להשתתף בטקס", מציע נייגו.
הרצל קופץ על המציאה. הוא גם מבין את הפוטנציאל התקשורתי והמדיני הגדול הטמון בהצטרפותו לטקס. כך יוכל להפיץ תמונה שלו עם הקיסר הגרמני ולקבע את מעמדו כמנהיג יהודי חשוב. דוד וולפסון עוזרו וסגנו של הרצל (היום אולי היו מכנים אותו יועץ תקשורת או יועץ אסטרטגי) ממונה על ההכנות לצלם את האירוע במצלמת קודאק מאותה תקופה (צילום על לוח זכוכית). עד אז מבקר הרצל גם בראשון לציון, נס ציונה ורחובות, מושבות הברון.
היום הגדול מגיע. שיירת הקיסר רכובה על סוסים מגיעה מיפו ונעצרת מול עשרות התלמידים בלבן ששרים את ההמנון הגרמני. לאחר מכן פוסע הרצל קדימה מול הקיסר על הסוס, מוריד כובעו קד קידה ומנהל עמו שיחה קצרה. השיחה קצרה מאד, משפטי נימוס ולו לאו. שום עניין מדיני אין בשיחה חולין זו. עיקרה החום הכבד ששרר באותו יום.
הרגל והנעל
הקיסר ממשיך בדרכו לירושלים. אבל וולפסון צילם. וזה מה שחשוב. הפוטו אופ נוצל לכאורה בהצלחה. הרצל וולפסון והפמליה הקטנה ממהרים ליפו לחנות הצלם הערבי בכיכר השעון מול בניין הסראיה הטורקית.
כשסוף סף מפותחת התמונה הסתבר שוולפסון אולי ציוני ואיש כספים טוב, אבל ברזי הצילום הוא פחות מצטיין. בתמונה המקורית: הקיסר על סוסו וגם שלישו על סוסו ובצד ימין - קצה הרגל והנעל של הרצל. הצלם הערבי מרגיע את החבורה המאוכזבת ומציע לתקן את הצילום. הרצל עולה לגג הבניין בכיכר השעון ושם הוא מצולם עומד לבד כאילו מול הקיסר.
למחרת המשלחת יוצאת לירושלים לעוד פגישה עם הקיסר. הצלם הערבי ביפו עוסק באותה עת בבניית הפוטומונטאג' ומדביק את הרצל לתמונת הקיסר על הסוס לתמונת המפגש. פגישת הרצל והקיסר בירושלים הייתה אומנם ארוכה אך מאכזבת. הקיסר לא שיתף פעולה ולא נתן שום הבטחה מוחשית. ב-2.11.1998 חוזרת המשלחת ליפו.
התחושה בקרב הרצל וחברי המשלחת לא טובה. יחד עם כך. הרצל מבין שהאמירה "חשיבות הפגישה בעצם קיומה" היא מה שחשוב. השאלה שעומדת בפני חבורת הרצל היא כיצד ממחישים לציבור את ההישג של הפגישה. בין מנהיג התנועה הציונית - תנועה בחיתוליה - לקיסר הגרמני רב העוצמה.
הצוות עם הרצל ממהרים לחנות הצלם ערבי. שם הוא מראה להם את הצילום המעובד. הצילום מועבר לתקשורת ומסמל את מסעו של הרצל לפלשתינה, את המפגש ואת מפגש "הפסגה" עם הקיסר. ההתלהבות בקרב היהודים מהצילום הערוך כל כך גדולה עד שרבים תולים אותו בביתם לצד תמונת הכותל המערבי. ועל זה נאמר שתמונה שווה יותר מאלף מילים: "מלך העולם" (וילהלם) פגש את "מלך היהודים" הרצל שלנו. ותודה מיוחדת למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל על שהיא משמרת את גם מורשת הספינים התקשורתיים.
