ארה"ב מצויה בנקודת שפל. מצוקה והרס גורמים להתפוגגות החלומות והתקוות של רבים. אנשים מתים – לבדם מנגיף או בפרהסיה מרגל על הצוואר. ערים בוערות. עשרות מיליונים מובטלים. והנשיא בא ומחמיר את הכל – טוען (יום ב', 1.6.20) דן בלץ, בעל טור בוושינגטון פוסט.
ארה"ב חוותה ערים בוערות ב-1958, מגיפה ב-1918, שפל איום בשנות ה-30 ומשבר קשה בעשור הקודם. היא מעולם לא חוותה את הכל ביחד, כאשר זה הרבה יותר מכפי שהיחיד יכול לשאת והוא נושא את עיניו כלפי מדינתו.
הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי השוטר דרק צ'ובין עוררה זעם כמעט בכל חלקי האוכלוסייה וקריאה משותפת לשינוי של מה שהפך לשגרה: הרג של שחורים בידי רשויות האכיפה. אבל האחדות הזו התפוגגה, ומה שהחל כמחאה שקטה ומוצדקת הפך להתפרעויות. ראשי הערים, רבים מהם אפרו-אמריקנים, נאבקים למצוא את האיזון בין מחאה על התנאים הקשים שהוליכו למחאות לבין אכיפת החוק והסדר.
באמצע של כל זה, בא דונלד טראמפ ובוחר בצורה אומללה לצייץ על "ביזה שמוליכה ליריות" ועל "כלבים אכזריים" שמצפים למי שינסה לפרוץ לבית הלבן. הוא תוקף מנהיגים דמוקרטים כאשר קהילותיהם בוערות. הוא מכשיל במקום להנהיג, הוא עושה בדיוק ההפך ממה שהמדינה צריכה – מאשים בלץ. בזמן בו ארה"ב זקוקה יותר מכל למנהיגות נשיאותית אשר תרפא ותאחד, טראמפ מגביר את הפילוג והזעם. במקום לכל הפחות לשתוק, הוא מדבר ורק מחמיר את המצב. ואת הביקורת על כך הוא סופג גם מפיהם של רפובליקנים.
אויביה של ארה"ב צוהלים למראה התוהו ובוהו של המכה המשולשת – הקורונה, המהומות וטראמפ – ואף שואפים להגביר את הפילוג שהן יוצרות. בעלות בריתה של ארה"ב רואות נשיא המסיג עוד יותר את וושינגטון מעמדת המנהיגות הבינלאומית, בעת שהעולם שואף להתאחד נגד אויב משותף בדמות הקורונה. הבטחתו של טראמפ בנאום ההשבעה שלו, להחזיר את ארה"ב למעמדה המוביל, מתנפצת בכניסה לבית הלבן.
הקורונה אינה בשליטה וקיים חשש מפני גל שני, אבל טראמפ מזלזל בסכנות שוב ושוב. שיעור התמותה בקרב השחורים גבוה מחלקם באוכלוסייה, וגם ההיספנים נפגעו בצורה בלתי פרופורציונלית. הסבל הכלכלי מן המגיפה הולך וגובר, כאשר רבים ואולי אף הרוב מבין 40 מיליון המובטלים הם מי שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם: עובדים בשכר נמוך שממילא התקשו להתפרנס. רבים מבין העסקים הקטנים – עמוד השדרה של הכלכלה האמריקנית – בקושי מחזיקים מעמד; חלקם נסגרו, אחרים יבואו בעקבותיהם. וכעת חלקם רואים את רחובותיהם עולים באש.
הקונגרס והבית הלבן קפאו לנוכח האסון הכלכלי, מאשים בלץ. הם הצליחו להעביר במהירות את הסיוע הראשוני, אך כעת המחוקקים תקועים במחלוקת עקרונית בשאלה מה לעשות בהמשך; לכודים בעבר כאשר יש צורך בחשיבה חדשנית. המדינות והערים, אשר שיוועו לעזרה מול הקורונה, צריכות להתמודד כעת עם הרס של עסקים ורכוש ציבורי בימים מתמשכים של מהומות. ייתכן שיידרשו שנים עד שניתן יהיה להשתקם מן הפצעים הללו.
ארה"ב כולה כורעת תחת הנטל של המגיפה, המצוקה הכלכלית והזעם בעקבות מותו של פלויד. הנטל הזה מורגש בכובד רב עוד יותר בכמה קהילות, במיוחד האפרו-אמריקנים, ושוב לא ניטל להתעלם ממנו. הרוח האמריקנית היא להאמין שיבואו ימים טובים מאלה; שהמדינה הזאת יכלה לכל אתגר, פנימי או חיצוני. טוב לזכור זאת גם כעת, מדגיש בלץ. אבל חשוב גם להכיר בחולשתה של ארה"ב ובכל הגורמים שתרמו לכך, ואת הצורך החיוני למצוא את הרצון והמנהיגות הנחוצים בימים שיבואו.