המשוררת בינה ברזל כותבת את שיריה מתוך אור פנימי זורחַ, כדי לנצח את האַין. המוות מֵציץ מן החֲרכים של חלק מן השירים, והתשובה לו היא קידוש היֵש, הַקיים, החיים עצמם.
זו אינה שירה דתית, אך זו שירה רליגיוזית. לפעמים הדוברת השירית כותבת מתוך שִׂמחת חיים וּסערת ההתגלות, ולפעמים "בַּמסתרים תבכֶּה נפשי מִפני גֵוָה" (ירמיהו י"ג, 17). לא פעם יש נהי על מה שאיננו, על מה שנכחד. ותמיד יש כיסופים אל הסוד, אל הפרגודים המכסים עליו. השירים הולכים אל הסוד, השירים מעניקים לה את כוח החיים:
וַאני כּהֵלךְ, כָּל חַיי בִּצרוֹר
מוֹנָה קַו לקַו, תָו לתָו (9).
ברגעים של התגלות, פורצת שְׂפת הנדבכים הקדומים: פסוקים מן המקורות היהודיים, מֵי התהום של השפה העברית מגיעים אל השיר מתוך רוממות רוח שלא מֵעלמא הדֵין. הדוברת השירית אינה מתנזרת מן העולם של ההווה ומן העברית העכשווית, אך שִירתה טבועה בּחותם העבר, בחותם הדורות שקדמו לה.
"בואי הרוחַ, פְּחי הרוחַ" היא כותבת (17), מהדהדת את חזון העצמות היבשות של יחזקאל ל"ז, וכך גם בשיר "חזון יחזקאל" (142) שם כתוב: "רוחַ בואי מצפון, רוחַ באה/ פְּחי הרוחַ בַּבקעה". השיר "עד כלוֹת" ( 141), על המתח בין "מִזבח הֶבל" ובין "בנֵי קין אורבים", וחוזרת כאן הצעקה "דמי אחיך זועקים זועקים" (מהדהדים את בראשית ד, 10). הפסוק "נוּדוּ לַהולך למלחמה" (143) מהדהד את נבואת ירמיהו כ"ב, 10,ובהמשך "אֱמור נַחמו נַחמו" בעקבות ישעיהו מ', 1. בשיר "הביתה" (110) יש התקשרות לדמויות הנביאים עמוס ויונה. בשעה של שֵבר וקושי, היא "בֵּין הבתרים של ברית ישנה" (102), ובהמשך החוויה נאמר: "ואז אין ערי מקלט, אין מפלט" (103). הזהות הקדומה שבתוכה צומחת מתוך בְּרית בין הבתרים (בראשית ט"ו, 10 ), והמִילוט הוא אל "ערֵי מקלט" (במדבר ל"ה ).
דמות האב לובשת את דמות הנביא המקראי. היא פּונָה אליו "אבי היפֶה", אומרת לו: "אֶת זִכרךָ נושֵׂאת אֲני, כְּאיש שגֶחלים חוֹתֶה/ בַּבַּית על החוף, על מה אתה הוזֶה?/ את מי אתה חוזֶה וּמי אָמר לךָ בְּרַח"? (110). נרמזת כאן נבואת עמוס, שצריך להגן על האֱמת הפנימית שלו כנביא, מול הניסיון להשתיקו: "חוֹזה לךְ ברַח" ( עמוס ז', 12).
דמויות האָב והאֵם מלַווֹת אותה כדמויות מפתח של זהותה.
"אני מדבֶּרת אל איש מֵת
ואל אִשָה מֵתה
וטוֹב לי ונועַם
כִּי אני יַלדתם הקטַנה" (39).
לא פעם נדמה, שהיסודות הקדומים של זהותה מגוננים על הדוברת השירית מפני העולם המשתנה. היא נאמנה למקצב הפנימי של העולם הישן, אך חוֹוה את הריתמוס התזזיתי של העולם החדש. היא מחפשת הגנה, נזקקת לַמעטפת ההוֹרית ולָעולם של ילדותה כדי להישמר ולעמוד כנגד הרוחות החדשות. הוריהָ הם מֵמד הזמן.
בהמשך השיר היא פונָה אל הוריהָ: "וַאני לוחשת: בּואוּ/ אַל תַמתינו לי שָם.../ אני מדבֶּרת על איש ואשה/ מֵתים/ שֶהולכים וּמתרחקים/ ויֵש בֵּינינו בַּית וּדקלים/ וְחלונות מַחשיכים מוּאָרים./ וְסוד גָדול הולךְ סוֹבב/ בַּחדרים"(40). ממד הזמן בזהות אינו רק ההתחברות לדמויות האב והאם, אלא התחברות לכל שושלת הדורות. השיר "שושלת פרועה"(82) מתאר את שושלת הזמנים, ומסיים: "וכתונת הפסים...קרועה" (83).
השירים הם על דעת המקום והזמן, והאורלוגין של העָבר מתקתֵק בקצב אחר, מביא עמו שלווה ולא סערה וּתזזית. השירים מיטלטלים בין הזמן לבין המקום: המקום הוא האָרץ על נופיהָ, והשירים הם ביטוי של אהֲבת המקום.
השירים הם גם על דעת הבּינה והרגש. יש בהם מבט מהורהר על המציאות, והבּינה מזוּגה היא ברגש עז. לפעמים עצבות אופפת את השירה ורוח של קינה מרחפת על כל מה שאבַד, או עומד לרדת לתהום הנשייה. המטוטלת השירית נעה בין החצר החיצונית והחצר הפנימית והשירה מבקשת תמיד נֶחמה. השירה מבכָּה את האובדן, ומבקשת נחמה. השירה מבכּה את השינויים, את ההתפוררות ואת הקריסה ומבקשת נחמה. ולפעמים הנֶחמה היא בשירה עצמה.
השפה היא חלק מן המתח המתמיד בין זמן למקום. השירה בעיני המשוררת היא כלי הביטוי של ההתגלות. בשיר 'שפה יפה' נחשפת העֶמדה האַרְס-פואטית:
זֶה לֹא המִלים המְשויפות/ זוֹ לא שָׂפה יפָה./ סוֹד שִׂיחַ פֹּה, לֹא, אבן יָשפֵה/ פּוצעת יש פֹּה. / לא עליהָ התרפְּקות עַל סף אֶל סף/ השתדלות זוֹ היא, כִּיסופים לְהתגַלוּת" (101). הצירוף "סוד שיח" אינו מקרי, הוא מבטא את שילוב שפת התפילה בתוך השיר: בתוך תפילת 'קדושה' בתפילת 'שמונה עשרה' נאמר: "סוד שִׂיח שַׂרפי קודש". כתיבה בעברית נוגעת בשׂפת השְׂרפים והמלאכים. ההליכה בין הפסוקים אינה קלה, זו "אבן יָשפֵה פוצעת". זה מצב של "עַל סף" ובו-זמנית "אֶל סף", בתוך חוויה מתמדת של "כיסופים להתגלות" (שם, עמ' 101).
בינה ברזל סופגת את המציאות החיצונית, מבקשת את הרוחני שֶבּה כדי לטבּול באור. היא חוצָה את המציאות ולא פעם נחבטת מן הסיגים והקוצים. יש תחושה בדומה לשיר "כל שושנה" של זלדה, שם המשוררת קוראת ללכת אל הדברים, אל הניחוחַ היפה בהם, ואז מופיעה הפואנטה בשיר של זלדה: "קַח סִירָה / וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ". תחושה דומה יש בשיריה של בינה ברזל. גם היא חווה את המציאות כ"ים האש".
הכתיבה העדינה והשברירית חושפת ילדות מוּארת בדמויות הוריה: הדוברת צומחת מן הכתובים היהודיים, שואבת בשקיקה מן הממד הנסתר בתרבות היהודית. גם כשהיא כותבת על הנגלֶה, היא במסע אל הנסתר. הַצמיחה מזֶהותם של הוריה מעוררת בה כמיהה אל הבית. כך בשיר "קחני" (115), שבו היא מנהלת דו- שיח פנימי: היא פונה אל עצמה ועונה בו זמנית. הפתיחה של השיר מצביעה על השִיבה אל הזיכרון:
קחֵני הבַּיתה, אֲני אומרת
אינךְ זוכֶרת, אֲני מְשיבה.
אתְ מוּכרחה לשכּוחַ, אני אומֶרת
אתְ רוצָה לברוחַ, אני מְשיבה.
וכך מתנהל השיר כמתח שבין הזיכרון לבין השִכְחה, בין הזהות הקדומה שנמצאת בסכנה של אובדן וטשטוש ובריחה ממנה, לבין הַשִיבה אליהָ ללא פחד:
אֵיני מִתיָרְאה, אֲני אומֶרת
ציפֹייה היא וִיתוּר, אֲני מְשיבה.
ספר השירים של בינה ברזל מקיף חוויות רבות (248 עמ'), ולא ניתן להעלות את כל הנושאים במסגרת רצנזיה אחת. שירי הזִקְנה, למשל, הם מפוכחים ונוקבים. דימוי שקשה לשכוח: "הנורא הוא/ שהמשמעות אוזֶלת מן/ החפצים" (129), וכן המשפט המצמרר "מותו קם על חייו" (138).
לסיום:
השירים של בינה ברזל משַחזרים כביכול חוויות של הארה והתגלות. מעֵבר למילים יש רווחים שאוחזים בנו, אלה השתיקות: יש תחושה שיש דברים שאין להם ביטוי מילולי, הם נסתרים. הדברים נכתבים כדי לִזכּות להישָארות הנפש. רק כך יש ניצחון על האובדן ועל המוות. ומעבר לכל, השירה עבור המשוררת היא כלי נבואי לצפות במציאות, ומעבר לכל זאת - היא מרפּא מן המציאות.
