הטבע והיקום הם מחוז כיסופיה של המשוררת איריס כליף. שיריה מתמזגים עם חילופי העונות, על רטט איתני הטבע, ומעבר למילים הקורא חש: רוח אלוהים מרחפת מעל פניה השירה הזאת. הוצאת 'חדרים' היטיבה לעצב בעטיפה ובעימוד השירים את הרוח המיוחדת של השירים, ועל כך ברכה ליאיר בן חיים עורך הספר.
אכן לפנינו שירת סוד חובקת עולם. בשיר 'אוקיינוס חיי' היא כותבת על גופה:
'רוקח אהבים על פני אוקיינוס'.
ולא שכחנו, כי המשוררת כבר בספרה הקודם 'ירח בר' ציירה עצמה כחלק מן הקוסמוס, כבר אז נפעמנו מיכולתה לשרטט בכתב חרטומים פרטי את התזוזות בכל פינה בעולם, את היותה חלק מן העולם המשתנֶה. השינויים בחייה, בגופה - כל אלה הופיעו גם ביסודות היקום - המשוררת הפכה למתרגמת פואטית של נשמת היקום. ספרה הקודם שר שירים ורקם משנה פואטית סביב הקשר בין האנושות לכוחות היקום, לאיתני הטבע.
"כורכת שתיקותיי בחדרי עולם", עמוד 61.
ראינו שם שירה כובשת מים ושמים, שורות של מגילת אהבה, שחשפה רזי בראשית, וכבר אז הוקסמנו מסודות הירח. איריס כליף, ככוהנת שירה מיסטית קיומית מרחפת באותם עולמות:
הנה כאן בשירה 'כותלי ירחים' היא רואה בעיני רנטגן פואטיות לא רק את ליקוי חמה, אלא את ליקוי הלַיל: "בליקוי הליל גואֶלֶת כותלי ירחים" - עמוד 37.
הירח הוא חלק מנשמתה והיא יוצרת במחזורי השירים עלילת חיים במרחבי הגלקסיה - מתוודעת כמלאכית מסתורית לסודות היקום - "ובגופי הקר מפשיט הירח/ בכנפיים עלומים", עמוד 48. אם לרגע חשבתם, שהשמש נפקדת ממעגלי הפואטיקה הנשגֶבֶת, הנה לכם מחרוזת קסם מרכבת השירה הפלאית הזו - "יחפה ברכבל חושיי... סוכת הלילה פרוּטה השמש טוהֶרֶת ביכּורי תשוקתי' - כך בעמוד 49. היא בוראת עצמה מחדש לא רק כאיריס כליף, אלא כאיריס מיתולוגית, יסוד בריאה - פרח בתשתית הבריאה, יסוד הפריחה והאהבה.
וכך היא כותבת: "אנוכי איריס ארץ'/ בדביר מצללים צדה לגופך'.
"אני האיריס פרח נולד
בִּרְאי עולמות
דומעת ארץ לַשקט החוצב תוּמים
תחת שמיִם נרדמים", עמוד 56.
ובשיר אחר בעמוד 53 - "הנני האיריס בת חיים עירומה בפני חולות מולֶכֶת מרום/ קושֶטֶת בחום זהב רוח טיפות ירחים/ שמש בעבים קרניה נווְדות גופי". כל איתני הטבע סרים למרותה, משתחווים למחזור החיים השירי שהיא מחוללת בבריאה. ראו נא, כיצד הלילה מתחבר לנשמה המיסטית הקסומה: "הלילה לב רוקם מפַעם בהרים לחני האיריס", שם, עמוד 53.
מה פלא, שבשירתה זו חשה המשוררת ככוהנת שמימית, ושֵם ספרה אכן מוביל למעמד מקודש זה -'בת אלוהים'. המשוררת מנחילה דרך שיריה את המֶסֶר, שקיומה ושירתה הם חלק ממִפרט הבריאה, הם אור נאֱצל ממרום - וכל הפואטיקה שלה היא 'דרשַת האהבה' - כפי שהיא מציגה זאת בשירה שלה בעמוד 75.
"במִפרט האלוהים נוצרת לחניךָ הנרקמים / למול דרשת האהבה' ובסוף השיר -" אישה חוצָה צעדי הלילה/ לעונת האיריס שסועת שמלת נעוריה/ תחת ירח אדם/ יחפה נאֱלמת לסורגי חייה", עמוד 57.
הנה לפנינו שירה נשית שמתחברת לסודות הקוסמוס והופכת את המילים לצינורות של אור, חלק מן הספירות המחברות שמים וארץ. שיר מתחבר לשיר, והכול הופך למחזוריות עולמית ושירית כאחת. אין כאן שירה שמטפטפת לנו כמה חרוזים על הים והטבע ואוהב המוקסם ממנה. איריס מרחפת בספירות גבוהות: זו שירה שמנסה להעניק לנו תחושה, שהנשמה והמילים כולם באו לה כמתת אל, שהיא חלק מתוכנית שמימית.
ואני חייב להזכיר כאן שורות מתוך 'ירח בר' שמדגימות את הקשר העז בין המשוררת לכוחות הבריאה, לאותה הרגשה שזו שירה של בת אלוהים. הנה דוגמה מעוררת השראה:
ובאוקיינוס גופי"
אלוהים
מחולל
שדה של אהבה
ואני נגועת האהבה
מוצפת נשימות". עמוד 34.
כבר בספרה הקודם ראינו, כיצד יכולת שירית הופכת לספינה בתוך מים סוערים ומשברים, ומוקסמים צפינו ביכולת של הטבע להכיל ניגודים, לחולל תהליכים של התפוצצות אנרגיה, השתנות קוסמית: 'עֵדן הים' - 'שלהֶבֶת כחולה' - ו'נטיף הָרוח' - וכמו בנבואת יחזקאל שם צפינו במרכבה האלוהית ובאנרגיה של החשמל, זו המילה שהופיעה בספר הנבואה, גם כאן בשירתה יש תיאור של תהליך אלקטרוני: תהליך של תמורה חשמלית - הנטיף ניתך - והמפגש המרטיט חושף את הכאב, ההתמזגות הופכת לשבר.
מחול החשמל הבוער של המשוררת האוהבת, מתחבר לכוחות הטבע - לפמליה האלוהית - ומבחינה זו בשירֶיה - האוהב והאהובה - הם חלק מכוחות הטבע, יונקים מן הזרימה של הטבע, מן החיים בו, מן הנשימות המפכות בו ומעניקות לו את הכוחות הבראשיתיים הנצחיים.
אור ונטפים וכוחות רוחניים, ובמרכז הבריאה אותה 'איריס אֶרֶץ' - דמות מיתולוגית, שנבראה באופן שירי-מיסטי: ואותו פרח בריאה - חלק חדש באיתני הטבע - קיום פואטי נשגב, ששינה את חייה. מה הפלא, שהיא משוטטת בגלקסיה ומתַנָה אהבים עם חלקי היקום.
"ומחוטֵי אלוהים עירומה
בעת שנים לובשת אהבה", עמוד 57
איריס הבריאה, נסיכת הטבע מנחילה לנו פניני שירה קסומים
ומתארת זאת במילים שלה - "פורֶמֶת פנינתי לָרוח", עמוד 57.
