שמעתי בפתיעה ובצער על מותו של שכני וידידי, יהודה זיו, ולא האמנתי למשמע אוזניי. הוא היה אומנם בן 93, אך מי היה מעלה על דעתו שגבר כזה, ייעלם מהמפה של החיים? גברים דוגמתו צריכים לחיות לנצח!
יהודה זיו ז"ל (28.2.1926 - 10.6.2020), שכשמו כן הוא, היה זוכה פרס "עת-מול", אוהב הארץ ואוהב אדם, שופע ידע והומור, חבר מסור וצנוע לחוקרי ארץ ישראל ולאוהביה, ועוד תפקידים היו באמתחתו אותם אזכיר במהלך רשימתי זו.
הייתי רואה אותו, כמעט מדי יום, פוסע במדרכה ברחוב עמק רפאים, לבוש כמו חתן. בגדיו נקיים ומגוהצים, שערו הלבן בתספורת קצרה מסורק, כאילו זה עתה ביקר במספרה והחיוך..., כן, החיוך השובבי והממזרי, שסיפר יותר מאשר הפה וההומור המיוחד שלו ידעו לספר. חיוך ואומר שהיו מתובלים בפסוקי תנ"ך, באמרות חז"ל והזכרת אנשי העולם הגדול יידועי שם..., כל אלה שבו את לבי ולב כל שומעיו מהרגע הראשון שפגשת בו.
"את רואה?" אמר לי אחרי ברכת "שלום" חמה, "את רואה את החברה הצמודה שלי?" והטיל מבטו לעבר מקל ההליכה שלו, "היא לא רוצה לעזוב אותי אפילו לדקה", אמר בחיוך מתנצל, כאילו התבייש שעליו ללכת עם מקל הליכה. "גם אני הייתי צמודה אליך בלי לעזוב אותך לדקה אילו הייתי חברה שלך", אמרתי בבדיחות הדעת וראיתי ניצוץ משובה נדלק בעיניו. ואז סיפר לי, כי קרה לו מקרה לא נעים, הוא נפגע ולכן ציווה עליו הרופא ללכת תקופת מה עם מקל הליכה.
כדרכו, שאל אותי לשלומי ואיך מתקדמת הכתיבה שלי? בכל פעם שמח שסיפרתי לו שכתבתי שיר שפורסם, ספר שיצא לאור..., והיה מעודדני לכתיבה יוצרת. בפגישה אחת מני רבות, סיפרתי לו שהנהלת "אגודת הסופרים" מגישה אותי לקבל את "אות יקירת ירושלים" ואני מבקשת שגם הוא, המכיר את פועלי למען אזרחי העיר ירושלים מימים ימימה ועד עצם היום, יהיה אחד הממליצים שלי. יהודה מאוד שמח ואמר, שישמח להמליץ עליי ושניפגש לשם כך באחד מבתי הקפה במושבה כשיתחזק מעט. לצערי, הוא לא הספיק לתת לי את המלצתו.
בוודאי תהיו סקרנים לדעת על המפגש הראשון והכי מרתק שקרה בין יהודה זיו וביני, עליו כתבתי באנתולוגיה שהוצאתי לאור זה מקרוב: "שי"ח אוהבים ממבט שני". לא אוותר על-אף מילה ואביא לפניכם את קורות הפגישה המוזרה ותוצאותיה:
אני מתגוררת במושבה הגרמנית בירושלים. יום בהיר אחד אחר-הצהריים, נכנסתי ל"סלון מרי" שבמושבה, שאני מכנה אותו "סלון העולם התחתון", שם מוכרים הלבשה תחתונה לנשים. כבת בית במקום, אני מכירה את רותי, בעלת החנות, את בעלה ג'ראר ואת המוכרות שלצידה זה שנים רבות ונהנית מאוד מהסחורה המשובחת המוצעת לי שם.
ובכן, באותו אחר-הצהריים תוך כדי שיחה על דא ועל הא, הופיע בפתח החנות גבר מבוגר, נאה, לבוש בקפידה בבגדי ספורט-אלגנט, שערו הלבן עשוי בתספורת קצוצה, שהזכירה לי את התספורת של השחקן גלן פורד, ששיחק בזמנו בתפקיד של טייס קרבי בסרט אמריקני.
כשראתה אותו רותי ניצב בפתח החנות, נטשה אותי וקפצה לקראתו כמי שמוצאת שלל רב: "שלום, יהודה, בוא היכנס", אמרה בעיניים נוצצות משמחה והורתה בידה על כורסא אדומה שניצבה בודדה בחנות הקטנה. הוא חייך לעברה וישב בכורסא.
"נו, מה שלומך?", החלה שיחה בין השניים... ואני עמדתי תמהה למראה הגבר הנאה היושב בכורסא מרופדת בריפוד בוהק אדום דמוי עור, כשמסביבו מונחות חזיות במידות שונות ותחתוני נשים תלויים על קולבים מכל הצבעים והסוגים... ומנהל שיחת רעים עם בעלת החנות.
היה זה מראה הזוי לחלוטין ועם זאת מלבב.
"מי האיש הזה?", פניתי לרותי וסימנתי בראשי לעברו.
"הו, מה, את לא מכירה אותו?", שאלה ולא ציפתה לתשובה. "זהו יהודה זיו, 'יקיר ירושלים', איך את לא מכירה אותו? מזה שנים הוא חבר בוועדת השמות הממשלתית וגם משמש יועץ לוועדת שמות הרחובות בירושלים. אני, כמדריכת תיירים בעברי, הייתי תלמידתו של יהודה וזכיתי להשתתף בהשתלמויות למורי דרך שהוא הדריך", אמרה ובקולה נמסכה נימה נוסטלגית.
"ומי הגברת הזאת?", שאל יהודה את רותי, נבוך קמעא ממחמאותיה וסקר אותי ממקום שבתו.
"הו, זו הסופרת שמחה סיאני, ידידה שלנו ולקוחה ותיקה עוד מזמנה של אמי המנוחה, מרי, היא גם גרה כאן ברחוב"...
"פה אצלנו במושבה?", שאל.
"כן, ברחוב עמק רפאים."
ואז פנה אליי בעיניים גלויות ושאל: "ומה את כותבת?"
"סיפורי ילדים ונוער בפרט, ולאחרונה אני מתמקדת בכתיבת מקאמות ושירים מחורזים ובסיפורים קצרים למבוגרים", השבתי.
"יפה!", אמר והביט בי בהערכה.
"סליחה, מר זיו"...
"תקראי לי 'יהודה', כך קוראים לי כולם, אפילו התלמידים שלי", חייך וזרק מבט חם לעבר רותי.
"בסדר", הנהנתי בראשי להסכמה. "יהודה, שמעתי שאתה חבר בוועדת השמות, אתה יכול לספר לי על פעילות הוועדה הזאת?"
"בוודאי. בהתאם לבקשות המופנות אל ועדת השמות הממשלתית, אנו יושבים וקובעים שמות ליישובים חדשים, לצמתים ומחלפים ואף לעצמים בנוף. ואילו בוועדה המייעצת לעיריית ירושלים, אנו דנים בבקשות הנצחה - אשר מטבעה של 'עיר הנצח' הן רבות ממספר הרחובות שטרם נקבע להם שם - וממליצים על הראויים לכך מתוכם."
"ואתה א ו ה ב את העבודה בוועדה?
"בוודאי", השיב בחיוך.
"ובכן, האם תוכל לכתוב לי מאמר על אהבתך זו? אני מלקטת מאמרים עבור האנתולוגיה השנייה שלי על אודות אהבה."
"ברצון", השיב יהודה ואני הזדרזתי ונתתי לו את כרטיס הביקור שלי.
לא תאמינו, אך מקץ שבועיים קיבלתי מזיו מאמר של פז! לא אכביר במילים, תקראו מה שאציג בפניכם (מתוך האנתולוגיה: "אהבה ממבט שני") ותשפטו בעצמכם.
מי היה מאמין אילו סיפרתי לו, שהכרתי גבר מדהים ב"סלון העולם התחתון" ושזכיתי לקבל ממנו מאמרים בנושא: "אהבת השם?"
וכך כתב יהודה זיו ז"ל בתקציר שלו לאנתולוגיה: "מעטים נותנים דעתם על מקור שם הרחוב שבו הם מתגוררים, תוהים על שם המקום בו הם חיים ואף שם הנחל או ההר שבסמוך מעוררים בהם סקרנות... אך בשביל לדעת, שב'הר אד"ר לא אירע מעולם משהו חשוב באמת בחודש אדר; ש'נחל אלכסנד"ר איננו נושא את שם המלך הנודע אלכסנדר ינאי - אלא את זה של אסכנדר 'אבו-זבורה' ('בעל חליל-הקנה'), שהיה משיט בו אבטיחים ממקשות עמק-חפר אל מעגן מכמורת; שהשם 'תל אביב' (אשר נשאל מספר דניאל כתרגום שם ספרו הנודע של הרצל, 'אלט-נוילנד' = 'ארץ עתיקה-חדשה') - משמעותו 'חורבת המבול'; וכי איש אינו יודע שם בדיוק מיהו אותו בנימין, אשר שמו מונצח ברחוב 'נחלת-בנימין' - אם לא תשאלו, איך תדעו?"
ההומור של זיו היה אחד הדברים הבולטים באישיותו, שליווה אותו במשך כל ימי חייו, גרם לאנשים להתקרב אליו וליהנות מזיוו, ללמוד ממנו וליהנות מידיעותיו הרחבות מים.
על אהבת השם
שני סיפורי אהבה לשמות של יהודה זיו ז"ל.
איזהו "המקצוע העתיק שבעולם?" אני רואה את החיוך הממזרי העולה על פניכם - שהרי "הכול יודעים, בעצם, במה המדובר"... - וכולכם טועים, במחילה! הבה נבדוק את סדר הבריאה ונחפש בו תשובה לשאלה "שאלתית" זו: בעודי ילד האמנתי, לפי תומי, כי ראשון המקצועות הוא זה של החשמלאי - שהרי בפתח ספר התנ"ך נכתב במפורש "ויאמר אלוהים: 'יהי אור!', ויהי אור!" (בראשית א:3) - אך לימים הבנתי, כי בריאה במאמר אלוהי אי-אפשר לראות בה "מקצוע"! ומשעמדתי על דעתי, כשהוספתי לחפש תשובה לאותה שאלה שבה פתחתי, מצאתי אותה בפרק ב' של ספר בראשית: "ויצר אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" - כלומר, עיצב את צורותיהן ואף נתן בהן חיים במאמר, כדרך שברא את אדם וחוה - "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו... ויקרא האדם שמות, לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית-השדה" (בראשית ב:19-20).
מכאן, שמקצועו הראשון של האדם היה "קריאת שמות" (Nomenclatura בלועזית) - כינוי, אשר הוענק למקצוע זה כבר בסנאט הרומאי: בפתחו ישב "נומנקלטור" (Numenclator), שהיה מכריז ומודיע על-כניסת כל סנאטור: "קאסיוס! ברוטוס! יוליוס קיסר!"... ובעזרת סיפור גן-העדן שבפרק הבא של ספר בראשית, אין כל קושי להצביע גם על המקצוע הבא בתור: "וידעו, כי עירומים הם - ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (שם, ג:7), ומכאן, לכאורה, שהמקצוע השני אשר סיגל האדם לעצמו היה אפוא "עיצוב אופנה" (Haute Couture)! אלא שכמסתבר אין זה "המקצוע השני בעולם", אלא שלישי לפי הסדר - שהרי עם בריאת האדם נתברר אף הצורך לשים אותו במקום ראוי: "וייטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם (=במזרח), וישם שם את האדם אשר יצר" (שם, ב:8) - כשאותו "גן עדן" לא נברא, ככל קודמיו, במאמר אלא "נטע", פשוטו כמשמעו... לפיכך, יש להעמיד את הנטיעה והגינון במקום השני בסדר המקצועות!
נראה, כי מאז ומעולם קסם לי עיסוק ראשוני זה של "קריאת שמות". ואכן, לאחרונה אף מלאו ארבעים שנה לחברותי בוועדת השמות הממשלתית - מאז 7 ביולי 1971. לפיכך, על משקל "נומנקלאטור" הלטיני, אפשר אפוא לכנות אותי "יהודה איש קריאות" - קורא שמות ליישובים, לאתרי עבר ונוף ולמקומות שונים אחרים ברחבי ישראל! כמה חבל, שהכינוי הקצר והקולע יותר, "קוראן",
כבר תפוס...
עמק רפאים
הרבה מן השומעים, כי אני מתגורר ברחוב "עמק רפאים" בירושלים, ממהרים להגיב: "ואתה לא מפחד?"... מסתבר, שכוונתם ל"רוחות רפאים" ואין הם יודעים, כי כלל אין המדובר כאן ברוחות כלשהן: צמד השורשים "רפא/רפה" בלשוננו הריהם דבר והיפוכו - רפה" הוא חלש, חסר-אונים, הזקוק ל"רפואה שלמה" בסיועו של "רופא"="מחזק"!
מכאן אף כינוים של אותם "רפאים", כלומר "חזקים" - אותם תושבים אגדיים של ארץ-ישראל, שקדמו להתנחלות אבותינו בה. אלה נודעו, כזכור, בגובה-קומתם - כעדות הכתוב: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים - הנה ערשו, ערש ברזל... תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה, באמת איש" (דברים ג:11). מידת האמה, המקובלת באותה עת, הייתה 52-46 ס"מ - וכך, לפי החשבון, הגיע אורך מיטתו של עוג (ב"אמת איש" הגדולה) ליותר מחמישה מטרים! גם המרגלים, ששלח משה לתור את ארץ כנען, סיפרו בשובם "ושם ראינו את הנפילים, בני ענק... ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר י"ג:33); ובמלחמותיו בפלשתים הכה דויד את "גולית מגת, גובהו שש אמות וזרת" (שמואל א' י"ז:4) - כלומר, "רק" 3.40 מטרים...
זכר אותם ענקים נשתמר בירושלים במקום המכונה "עמק רפאים" (שמואל ב' ה:22). "תרגום השבעים" של התנ"ך ליוונית קורא כאן, מטבע הדברים, "עמק הטיטנים" ("הענקים") - בעוד גרסתו השנייה של מעשה זה (דברי-הימים א' יד:9) מתורגמת ליוונית "עמק הגיגנטים" ובאותה משמעות. לפיכך, בעקבות הכתוב: "עורר לך רפאים, כל עתודי (=ההולכים בראש העדר, מנהיגי) ארץ" (ישעיהו יד:9). לפיכך העדיפה ועדת שמות הרחובות של עיריית ירושלים להנציח בשמות רחובותיה של שכונה זו שורת "נפילים" - אנשי-שם וחסידי אומות-העולם: הקולונל פטרסון (Patterson), אשר פקד בשעתו על אחד "הגדודים העבריים"; אדולף כרמיה שר-משפטים יהודי בצרפת - שיסד את חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) והקים את בית הספר החקלאי "מקווה-ישראל"; לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה שבה כיהן בשעתו שר-החוץ הלורד בלפור, בעל ההצהרה הנודעת על הקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ-ישראל; ג'והן סמטס, ראש ממשלת דרום-אפריקה שהיה מאוהדי הציונות (על-שמו גם קיבוץ רמת-יוחנן); יאשיה וג'ווד, חבר הפרלמנט הבריטי - ששב ותבע בשעתו שדרוג מעמדה של ארץ-ישראל, מ"מנדט" ל"דומיניון" בחבר-העמים הבריטי (את זכרו נושא גם מושב גן-יאשיה, במזרח עמק-חפר); אמיל זולא, הסופר והעיתונאי הצרפתי הנודע, שלחם בשעתו על ביטול גזר-דינו של דריפוס; או תומס מסריק, ראש ממשלת צ'כיה, אף הוא מאוהדי הציונות...
אלא שהירושלמים "שוברים את שיניהם" בהגיית כל אותם שמות לועזיים: כך, למשל, רחוב עזריאל הילדסהיימר - השני באורכו ב"מושבה הגרמנית", אך במקום הראשון באורך שמו (בשל אורכו המוגבל של שלט הרחוב, נאלצו לוותר בו על שמו האמצעי של הילדסהיימר, "ישראל")... ואכן, שעה שעברתי בו יום אחד, בא לקראתי נער שליח, נושא זר פרחים, ושאל אותי בבהלה: "סליחה! איפה (כאן שב והציץ בפתק אשר בידו) הלצהיימר 12?"...
לצער המתגוררים בו, עובר לאחרונה על רחוב עמק רפאים תהליך חפוז של שינוי צורה ואופי: שורה רצופה של מסעדות ומזללות, בתי-קפה וקיוסקים מתווספים עליו חדשים לבקרים - ומיום ליום אתה תמה יותר ויותר: איך נתגלגלו לכאן רעיו של דניאל שהושלכו עימו אל גוב-האריות על סירובם להתגאל במאכלות-פיגולים - חנניה, מישאל ועזריה - ואשר בשמותיהם נקראו דווקא שלושה מרחובות "המושבה"...
את כל "החידושים" הללו קשה לעצור, אף-כי דיירי השכונה ניסו תחילה למחות כנגדם: שעה שנודע לראשונה על סניף של "מק-דונלד", העומד להיפתח ברחוב שלנו - מצא אחד מתושבי שכונתנו דרך מקורית להביע את מחאתו: משלטי הרחוב המוארים מחק את האות הראשונה של שמו - וכך הורו כולם על רחוב... "מק-רפאים"! לאחרונה אף נתברר כי ביחס לאורכו, הרחוב שלנו הריהו רב-המזללות יותר מכל רחוב אחר בישראל - ואפשר, שעתה יפה לו יותר השם הקולע "רחוב א-רוחות רפאים"...
'המפלצת'
ניקי סן-פאל, פסלת יהודייה מארצות-הברית, העניקה לילדי ירושלים פסל-חוצות מעשה ידיה: ראש-ענק צבעוני, אשר לשונות אחדות יוצאות מפיו הפעור ומשמשות מגלשות. היא עצמה כינתה את הפסל בשם "הגולם", לזכר "הגולם" הנודע מפראג; אך ילדי שכונת קריית-היובל בירושלים, שם הוצב הפסל, לא אהבו את השם והעדיפו עליו את הכינוי "המפלצת", שעשה לו כנפיים - והיום אף הצומת הסמוך מכונה בפי-כל בשם "צומת המפלצת"...
ראש עיריית ירושלים בעת ההיא,
טדי קולק, נודע בשעתו גם בכושר איסוף התרומות למען עירו - ואפשר לראות זאת בעין שעה שעוברים, בדרך אל ה"סינמטק", את הגשר הנטוי מעל גיא בן-הינום: במערבו של הגשר, ליד אנדרטת 'וכתתו חרבותם לאתים' (ישעיהו ב:4 - שהיום יש רבים, הקוראים את דבריו: "וכתתו חרבותם לעתים... רחוקות מאד!"), יצירתו של יגאל תומרקין, הוטבעו בעת חנוכת הגשר כפות ידי התורמים בבטון הלח - כשמשמאלן ניכר בכף-ידו הענקית של קולק, כי נועדה מטבע ברייתה לאיסוף תרומות... משהוצבה "המפלצת" על מקומה, ביקש טדי תורם כדי לממן גם נטיעת גן סביב לה - ואף מצא; ומשניטע הגן, המצל על מגרש המשחקים סביב אותה "מפלצת", קבעה עיריית ירושלים בצידו תמרור הפניה בזה הלשון: גן רבינוביץ (המפלצת) = חדיקת (גן) רבינופיתש, אל-ו'אחש אל מוח'יף ("החיה הנוראית", באין את המילה "מפלצת" בערבית!)
Rabinowich Garden (The Monster)
והשמועה אומרת כי גם רבינוביץ עצמו - אותו תורם יהודי מאמריקה - לא די בכך שלא נפגע ונעלב מן הכינוי אשר הוענק לו באותו תמרור, אלא אף שמח עליו שמחה גדולה: אין ספק, כי כ"ביזנסמן" (איש-עסקים) העדיף, ללא ספק, להיקרא "המפלצת" - ובלבד שלא יכנו אותו "הגולם"...
הבאתי כאן את המעט המעיד על המרובה. אני שמחה שזכיתי להכיר גבר נעים הליכות ונבון כיהודה זיו ז"ל, שהיה בעל אישיות מיוחדת, מלא חוכמה וידע כרימון, שהקים תלמידים רבים ונטע בלבם אהבה גדולה לארץ ישראל בכלל ואהבת ירושלים בפרט!
