ארה"ב התאוששה מן המשבר הפיננסי של 2009-2008 הרבה יותר מהר מאשר אירופה; הפעם, אומרים כלכלנים, לאירופה יש יתרון – כותב ניו-יורק טיימס.
במשבר הקודם הגיב הממשל האמריקני במהירות וניצל את הגמישות המובנית של הכלכלה המקומית: עובדו פוטרו במהירות והוחזרו במהירות. אירופה, עם ביטוח אבטלה כללי, מנסה למנוע פיטורים באמצעות סובסידיות למעסיקים – ולכן קשה לפטר ויקר להחזיר. אלא שהקורונה היא משבר שונה לחלוטין, שהקפיא את הכלכלה כולה – והפעם המבנה האירופי הנוקשה מתאים יותר. רוב מדינות אירופה סגרו את הכלכלה, בעוד דונלד טראמפ נתן עדיפות להתניע אותה מחדש במהירות האפשרית.
ההבדלים בין אירופה לארה"ב אינם רק בשיטות, אלא גם בהתמשכות המגיפה – מה שעושה את כל ההבדל בנוגע למידת יכולתן של הממשלות להמשיך ולסייע. הגישות השונות כבר ניכרות לא רק בשיעורי ההדבקה והתחלואה, בהם ארה"ב היא המובילה בעולם, אלא גם בתעסוקה: האבטלה מזנקת ארה"ב ונותרת יציבה-בעיקרה באירופה.
ארה"ב העניקה סיוע מהיר במזומן לחברות וליחידים, אך בפועל משאירה את יצירת המשרות בידי השוק החופשי. ממשלות אירופה העדיפו להקפיא את הפעילות, בתקווה שניתן יהיה לחדש אותה במהירות. הן הימרו על התאוששות מהירה באופן יחסי, והתמקדו בשימור מירבי של המשרות תוך מימון של עד 80% מהמשכורות ושל משרות חלקיות. אבל אם הקורונה תימשך זמן רב מדי, או תחזור בגל שני עוצמתי, הן לא יוכלו להמשיך בכך לאורך זמן.
התגובה האמריקנית הראשונית הייתה אדירת ממדים: 2.7 טריליון דולר במארס ואפריל (13% מהתוצר) כסיוע ליחידים, חברות ומדינות. הסיוע הזה היה גדול בהרבה מאשר באירופה; בצרפת, למשל, העבירה הממשלה רק 2% מהתוצר. אולם התגובה האירופית הייתה טובה יותר משום שהייתה פשוטה יותר ויעילה יותר מבחינת השימוש בכסף. הסיבה לכך היא מערכת הביטחון הסוציאלי האירופית, המאפשרת סיוע מיידי ואינה מצריכה חקיקה מיוחדת כפי שנדרש בארה"ב. הסיוע האמריקני נשפך בחזית רחבה במקום להיות ממוקד מטרה.
הטיימס מסביר, כי המטרה העיקרית של הזרמת כסף למשק היא למנוע את סגירתו המוחלטת, כך שיימשך הביקוש מצד הצרכנים. אלא שבסופו של דבר, משרד האוצר האמריקני העניק הרבה כסף למי שלא היו זקוקים לו – כולל מתים רבים – ועל בסיס כל הקודם זוכה למעסיקים, שחלקם לא היו צריכים את הסיוע. ואפילו ההוצאה הענקית הזאת לא הספיקה כדי למנוע פיטורים המוניים. בלא ביטחון תעסוקתי, הצרכנים לא ממהרים לקנות – והמיתון מחמיר.
הגידול באבטלה בארה"ב היה פי חמישה מאשר באירופה, כך שהתגובה האירופית – לפחות לטווח הקצר – הניבה הרבה יותר תמורה להשקעה. עם זאת, ייתכן שהנדיבות האירופית תאט את קצב יצירת המשרות במערכת הנוקשה של היבשת בהשוואה לשוק האמריקני הגמיש, שם כאמור קל יותר לפטר ולשכור. גמישות זו סייעה לארה"ב להתאוששות ממשברים קודמים – אם כי לא בטוח שמה שעבד אז, יעבוד גם במשבר הקורונה חסר התקדים.
לפי אחד ההסברים, הביטחון הסוציאלי של האירופים אפשר להם להכיל את הסגר ביתר קלות מאשר לאמריקנים. זה היה נכון במיוחד בשמונת השבועות הראשונים – בין אמצע מארס לאמצע מאי – כאשר אירופה הצליחה בעיקרו של דבר להאט את התפשטות המגיפה, בעוד בארה"ב הקצב רק הולך וגובר. הדרישה לפתוח את הכלכלה האמריקנית היא חזקה במיוחד, משום שמיליוני אמריקנים אינם יכולים להתקיים בלא עבודתם – ולכן גם קיימת נכונות ליטול סיכונים בריאותיים גדולים יותר מאשר מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
הטיימס מדגיש, כי הרבה תלוי במסלול העתידי של ההתנהלות הממשלתית. מדינות האיחוד האירופי ימשיכו בוויכוחים הסוערים על ההיקף והצורה של קרן ההתאוששות, אך אין ספק שהכסף יגיע. אם אירופה תצליח לנהל מגבלות רחבות ומקיפות אך לזמן קצר, הרי שקרן ההתאוששות תסייע בשנה הבאה לצמיחה מחודשת של הכלכלה. לעומת זאת, חוסר הוודאות לגבי המדיניות בארה"ב הוא עצמו גורם מפתח. אם הצרכנים האמריקניים ימשיכו לחשוש או אם יפסיקו לקבל דמי אבטלה, או אם תימשך העלייה בהדבקה – ההתאוששות האמריקנית עלולה להיות קצרת טווח.
