'מישור צחיח
ללא חי או צמח,
מתוך הסלעים גועים שור, חמור איל'.
כמה שורות מתוך ספר שיריה החדש של שולה ברנע 'כאב עלה צומח', עמוד 13.
שם הספר רומז לצעקה, שנסתרת בתוך השקט, בתוך התהליך הסמוי. גם בשיר שפתח רשימה זו, אנו רואים קולות חיים שמתכתבים עם הישימון. קריאה בשיריה של שולה ברנע היא מסע בשני מסלולים מקבילים – מצד אחד חשיפת הרבדים הגלויים, הנראים אילמים, ומצד שני יש חיים שפורצים, מבעבעים, גם אם מדובר בקיום שכרוך בסבל.
אפילו מבט תמים בכחול המים, לוקח את השיר למחוזות שפת הסתרים, כמו הייתה המשוררת איש קדום, היודע לקרוא את שפת הבריאה:
"צפונותֶיה ללא פשר
מי ירד לחקרה"? עמוד 12.
המשך השיר חושף בפנינו שהמבט השואל נטוע בנוף ידוע - מול אגם הכינרת.
"פניי בה כמראָה
ואני נזכרת ברחל: מה ראתה בהתבוננה בה"?
חכמת הסתרים של השירה צוללת אל הסוד: קריאה בקולות הבוקעים מן הטבע, עד גילוי מעמקים. והנה קריאה בספר כמוה כמסע לא נגמר - הרפתקאות קסם, ניסיונות לפענח את סודות היקום:
"הֲיודעת התאנה את יפי ריחה?
את הכִּשּׁוף באצבעותֶיה"?, עמוד 26. שיר אחר שיר, לפנינו טיול מסתורי, מסע לעולם אחר, לתרבות רוחנית אחרת. מבחינה זו, הכותבת דואה מעל לזמן, מעל לאופק של עכשיו וכאן. גם כשהכותבת מול העלטה והחשכה, אין היא מרימה ידיים, ובעיני רנטגן היא נותנת לשאלה לצלול אל מֵעֵבר, להבין את התכלית של הבריאה, והיא לא מוותרת:
"נח הים מזעפּו
העלטה כיסתה פני כול
והמשורר שואל בשירו:
לשם מה? ומפני מה הכול"? עמוד 39.
זה כוח המילים, זה צופן השירה – לא להסתפק בידוע, בנגלה, במה שרואים. השירה חותרת אל המטרה הנעלמת.
"ואז המטיר הסתיו
את עלעלי השיר
טָרף מחשבותיי
ואני נותרתי כגזע עירֹם
שואלת 'לאן היה המסע'...". עמוד 33.
שולה ברנע סובבת בעולם כאדם הראשון הקורא שם לתופעות, כמבקשת שורש ההוויה, שורש הקיום של הדברים הקטנים, גם של הצבעים.
איך רצה הצהוב
להיות אדום
ולמה?
והרי בראשיתו רק ירוק
היה", עמוד 69.
היא מהרהרת שוב ושוב בהביטה אל פלאי הטבע והיקום, ולרגע נזכרתי בשורה של המשורר האירי שיימוס הייני, שכתב:
האִם פֶּלא הוא, הרהרְתי
שיהיו לי הרהוּרים שנִיים"? (השיר 'טרמינוס', בספרו 'הפסקת אש', עמוד 44).
אתה מוצא בין שורות השירים, בעלי חיים מן הטבע, חלקים מאיתני הטבע, סתריהם וסודותיהם של נופים:
"כלחישת אֶפְעֶה קרבה
כנגוס החושך בלבנה", עמוד 68.
או מבט אחר:
"ציוץ בין העצים
זמזום בין הפרחים
ריח בשׂוּם באוויר
המראות, הריחות, הקולות
הכול מתָת בידי האדם", עמוד 71.
"נהרות של קשיים
גיאיות של רינה
והרים של לבטים,
מפת חיי נרקמה", עמוד 82.
המסע הזה שוזר לפניה את המפָּה כולה, מסתורי היקום חושפים את מסתורי חייה. שירתה של ברנע הופכת שביבֵי זיכרונות פסטורליים לדרָמה חיה ונושמת, והכתיבה כמו מושכת אותנו למניע הבוער: לכתיבתה של שולה ברנע מנסה לחקור, לבדוק, להבין את יסודות הנפש, את יסודות הביטוי, והכול תוך מסע במחוזות היקום.
המציאות החיצונית והפנימית מותכות זו בזו, כשני חצאים המבקשים זה את זה. הכל פורץ מתוכה.
"בּלבִּי אבן יצוקה
ולה שני חצאים",
ובסוף השיר: "שניהם אני ואני הם", עמוד 83.
מי שקורא בספרי שיריה מגלה את השניות המפעמת בין השורות, ובכל פעם אנו מופתעים מן הקיום החצוי בדרך זו או אחרת. נביא דוגמה מאחד ספריה, כדי להאיר זווית זו. בספר "קרוב אל האמת", שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת 'פרדס' שואלת המשוררת את עצמה, אם אכן היטיבה לחשוף את כל פלאי המציאות. גם בפרקי השיר של אותו ספר יש ניסיון לצייר הרפתקאות של צלילה למעמקים, המשוררת שואלת עצמה: האם זו המציאות ואין בלתה, האם השירה מספרת על הנגלה והקיים, או שמא השירה שואפת אל מציאות אחרת. האם יש לשירה היכולת לגעת בהוויה. שם הספר רומז למצוקה, יש בעיה לגעת בדברים עצמם, אולי להגיע עד הגבול. זה שם הספר - "קרוב אל האמת".
שני הספרים מעוררים שאלה שמעבר לכל הקושיות שמציפים את שיריה: האם השירה מיטיבה לחולל מציאות אחרת? מי שקורא בשיריה של שולה ברנע מתייסר עמה בשאלה היסודית שאינה חדלה להטריד אותה לאורך כל דפי הספר: מה טיבה האמיתי של המציאות? אנו למדים על מסעה של שולה ברנע להכרת ההוויה, והשירים מגוללים בפנינו את הארספואטיקה הנפתלת שלה, את ייסורי הכתיבה.
ככל שאתה מנסה לצלול לים השירים הרוגש, אתה מגלה את הניסיון של המשוררת להבין את הרחם שממנו בוקע השיר. המלים אומרות הכול: מאחורי כל זה מסתתר רצון בלתי נגמר לגלות רזי הוויה. ניקח דוגמה מספרה 'קרוב אל האמת'. קחו, לדוגמה את השיר 'בכי' שפותח במילים אלה:
"ניגַר לתוך העלטה
בוכה
הבּכי על עצמו.
בוכה כי אינו ממצֶה,
ואין לו אָח טוב
ממנו לבכּות עמו, להניח ראש על כתפו". עמוד 10.
הבּכי הזה מחפש פורקן, מבקש ביטוי ודומה כי הוא מחפש בַּיקום הזדהות, הקשבה, הבנה. כותבת שולה ברנע:
"בלית בּרירה יבוא
אל המקום בו נגמָרות המילים".
בספר השירה החדש שלה – יש קפיצת מדרגה.
כותבת שולה ברנע:
"ככל שרציתי לעוף
צנחתי
ככל שהגבהתי מבט
היה עליי להשפילו
ככל שהבעתי דבר
לא הובנתי
ככל שעשיתי –
את הנעשה אין להשיב.
מילים הן גם בריאה,
והבריאה קורצה ממילים". עמוד 95.
