ימי הקורונה, על ההגבלות הנוחתות עלינו חדשים לבקרים ובעיקר עוצר הטיסות לחו"ל, יצרו הזדמנות יוצאת דופן להכיר מחדש את ארצנו היפה ובעיקר את המורשת שלנו שבעיני לא פחות מרשימה מזו של מדינות רבות באירופה. אם רוצים לשלב ביקור באתרי מורשת מרתקים עם נופי הארץ המדהימים כדאי לצאת לגליל העליון: שם באצבע הגליל מקבלים אחד פלוס אחד חינם - מורשת מרגשת ונוף משגע בסיור אחד. זה מה שעשיתי.
התחלתי במצודת כוח צפונית לאגם החולה, אחרי רגע התייחדות מול האנדרטה לזכר 28 הלוחמים שנפלו בקרב על המצודה. מצודת כוח - מצודת כ"ח (משטרת נבי-יושע) היא אחד המבנים הידועים ביותר בארץ מתקופת מלחמת העצמאות ואחד מאתרי מורשת ישראל. סביב המשטרה ועליה התחוללו שלושה קרבות בחודשים אפריל ומאי 1948. נכנסנו למוזאון הרעות שאת הקמתו יזם יהודה דקל ז"ל, שעבדתי לצדו כששימש מנכ"ל המחלקה להתישבות בסוכנות היהודית ואני בלשכת הדובר. יהודה היה לוחם פלמ"ח, חבר הכשרת הצופים בקיבוץ דפנה, ש-12 מחבריה ושלושה ממפקדיה נפלו בקרב השני על המשטרה.
את הנופלים הכיר אישית. עם רבים מהם למד בגן ובבית הספר. לאחר הקרב השלישי הגיע עם חבריו לאסוף את הנופלים, שאת שרידיהם מצאו "זוגות זוגות" - עדות למאמצי החילוץ של לוחם בריא שניסה להציל לוחם שנפגע, ונהרג יחד איתו. מאז הקרב בתש"ח לא הרפה יהודה דקל מחלומו-חזונו: להנציח את נופלי קרבות נבי-יושע במוזאון שבמרכזו יעמוד נושא הרֵעות, שכן - כפי שכתב בספרו "רעות תחת אש" - "אחוות הלוחמים הכריעה אותם" (הקרבות על משטרת נבי יושע שימשו מקור השראה לשירים "דודו" ו"שיר הרעות"). במוזאון מתוארים שלבי הקמת מצודת המשטרה על-ידי הבריטים, קרבות הגליל העליון בתחילת מלחמת העצמאות, שלושת הקרבות ומשתתפיהם, רובם חברי 9 הכשרות של הפלמ"ח, ומוקדש מקום נרחב להנצחת הנופלים.
משם המשכנו לכפר גלעדי. שם תורה שרייבר, בת הקיבוץ, מספרת, בכישרון נדיר, את סיפור המורשת הנפלא של הקמת הקיבוץ, שהוקם ב-1916 והתבסס על 3 עיקרים: הגנה, התיישבות ועליה, כלומר תיאור המאבק על החיים בלב אוכלוסייה עוינת תוך כדי התמודדות עם איתני הטבע, ישוב הגליל העליון עד גבול הלבנון, כאשר החברים המעטים לא שוכחים, תוך כדי מאבקי הישרדות (לא תוכנית טלוויזיה מבוימת אלא החיים ממש), לתרום תרומה אדירה לקליטת מעפילים שהגיעו בדרך היבשה דרך לבנון.
כשהגענו לקיבוץ הלכנו בשביל הלולים, חלפנו על פני האורווה הראשונה, והגענו ל"בית ראשונים" - הבית ששימש למגורי החברים וכחדר האוכל והדיונים הקיבוציים, כאשר הקומה השנייה שימשה כבית ילדים. משם הובילה אותנו תורה שרייבר בחלפנו על פני המכבסה והמגהצה ל"חדר הסודי" ("כאן לא מדברים על זה"), ובמרכז החדר הפתעה שכדי לא לקלקל החוויה לא אספר מהי.
חוויה מיוחדת הייתה לראות את סליק הנשק במקום שאגר בתוכו מגוון עצום של כלי נשק שסייעו להגן על אצבע הגליל. מכפר גלעדי המשכתי לקיבוץ דן לראות את מעשה השימור המופלא שביצעו אנשי המועצה לשימור אתרים במאפיית הקיבוץ המיתולוגית. אותו מבנה עץ של פעם, אותם חלונות ומשקופים כאשר בתוך המאפייה השמישו אנשי המועצה לשימור אתרים את התנור של פעם ששימש לאפיית לחם כדי לספקו לישובי הסביבה שהיו באותם ימים נצורים בלב אוכלוסייה עוינת ולא ניתן היה להביא עבורם לחם מהמרכז. אשת השימור של הקיבוץ יהודית ארזי ושניים מחבריה מספרים על המצב בקיבוץ בימי ההפגזות בעת "הקרב על המים" ועל ההתקפה על הקיבוץ שנבלמה במלחמת ששת הימים.
בסיום דילוג קטן לאתר המרשים והמרגש לזכרם של 73 חללי אסון המסוקים והביתה לגוש-דן. חוץ לארץ זה כאן - כבר אמרנו?
