אחרי שחלה ואושפז ונותח
וימים ארוכים בבית החולים שכב.
כואב, חלש ומותש,
את חלומו, לשוב אליה, לא נטש...
איש האדמה, שדמו זורם בדמה,
לא דימה, שזמן רב היא תשאר בלעדיו,
והוא ימשיך לטפל בה מרחוק,
ולייחל ליום, שיוכל אליה לקום,
כי היא עבורו כל היקום...
ממיטת חוליו הוא טיפל במטעים,
בהרבה מסירות וגעגועים,
באמצעות "התאילנדי" המדהים.
קשה לא להתפעל,
איך בשלט רחוק את המשק הוא מתפעל...
ושום שלב בעיבוד לא הולך לאיבוד.
הטיפול במחלה גרם לו לטלטלה.
ובימים שחָלָה במצבו הקלה,
חש געגועים עזים
לשוב לראות במו עיניו,
את אהבת חייו,
שלרגע לא משה ממחשבותיו...
הוא שב למטעים ולאדמה וגילה,
שבצינור שבפרדס יש נזילה...
ושלאנונה חסר ברזל,
ובפקאן יש כנימה ויש לרסס בקונפידו,
ושהפרי שנשר - לא חזר לעצי האבוקדו.
ומיד הורה לפועל בכל הליקויים לטפל!
הבין שנוכחותו במשק חסרה
והוא חולם לשוב אליה במהרה...
הוא פסע בין שורות העצים המוריקים,
וראה אותם בפרות עמוסים,
והוא חולם ללחום במחלה ולהחלים,
ולזכות את מלאכתו להשלים,
ולראותם בשלים.
עם כל העול הכבד שעל כתפו נופל,
הוא לרגע לא חשב
לעזוב את אהבת חייו.
הוא נשבע לה,
שכל עוד נשמה באפו,
הוא ייתן לה את חייו!
מדי פעם הוא מתאשפז
או נאלץ לקבל טיפול,
שכמעט גורם לו ליפול.
הוא מתפלל
שממיטת חוליו, או מכורסת העירוי,
ימשיך להדריך את הפועל
במה כל יום עליו לטפל.
ברגע שהוא קצת מתאושש
הוא קם את פעילותו לחדש,
עוזב את הכורסא,
לובש בגדי העבודה,
בא אליה, אומר לה, תודה!
לוחש לה מלות אהבה,
מניח לחיו על לחיה,
משתכר מריחה
ומבטיח לה שהוא שלה.
ואחר כך הוא שב אלי,
ואומר לי: "אני חי!"
ואני מקנאה וממשיכה הלאה...
לא אקח ממנו את ההנאה...
