כנגד המחאה עובדים ופועלים כוחות אדירים ודורסניים המנסים בכל כוחם לחסל אותה; ומהצד השני קיימת, בסך-הכל, מחאה עממית המאורגנת על-ידי העם, אשר חסרה את האמצעים, את היכולות, את הגופים החזקים ואת התשתיות הנרחבות הממוסדות שעומדות מולה לכלותה. ניתן לחלק את הכוחות העצומים האלו לשלושה כוחות שונים:
1.
הפוליטיקאים. הכוחות הפוליטיים המבקשים למחוץ את לגיטימיות המחאה, לרדד אותה ולשוות לה נופך זר בדמות כוחות וארגונים סמויים מן העין אשר לכאורה מממנים אותה. את סוגי היתדות שהגוף הפוליטי-שלטוני מנסה לתקוע בלב המחאה ניתן לחלק לשניים:
א.
רידוד המחאה. קריאות אנרכיסטים, שמאלנים, חייזרים, בוגדים וכו' נועדו להפוך את המסרים של המחאה ללא רלוונטיים ואת האזרחים המוחים לדמויות פלקטיות ורדודות. הדיון הופך להיות על אופי המוחים ולא על זעקתם, ובכך מסיטים את הדיון למחוזות חסרי גוונים. על-ידי קיבועם ומיתוגם של המפגינים באופן שלילי והשטחתם לכדי דמויות חד ממדיות, נוצרת האפשרות ליצוק לתוך סדר היום הציבורי תכנים המצמצמים את עצם ההוויה של המפגינים, כמו גם את האפשרות להדביק להם נרטיב אשר יהיה מזוהה עימם אסוציאטיבית ולהלביש עליו תכונות שליליות באופן שניתן יהיה לעשות להם דמוניזציה; ועל-ידי שלילת זהותם והמסרים שלהם, ניתן להרכיב עליהם סטריאוטיפים מלאי שנאה. כך שוללים מהם את זכות קיום המחאה ואת הלגיטימציה שלה.
ב.
הפיכת המחאה לגורם זר. בפוליטיקה מטפטפים מסרים הגורסים כי המחאה ממומנת על-ידי גורמים זרים ומלאי כסף, ובכך כורכים אותה ביחד עם בעלי אינטרסים שאינם קשורים למצב הכלכלי העגום שאליו נקלעו המפגינים, ושוזרים לתוכה אלמנטים אשר לכאורה נסתרים מעיני הציבור. כך מבקשים הפוליטיקאים לא רק לקרוא תיגר על מניעי המפגינים, אלא לצייר עליהם גוונים אפלים היוצרים רגשות ניכור כלפיהם. בנוסף, הפוליטיקאים זורעים שנאה ושוללים מן המפגינים כל סממן של עומק וזעקה אישית. יתרה מזאת - הם מקבעים את שורש האינטרסים של המפגינים כדבר זר, וקורעים את הרבדים העמוקים של זעקתם. כך הם תולשים את האלמנט העממי של המחאה ושוללים את הלגיטימציה שלה בעם.
2.
המשטרה. תולדה של הכוחות הפוליטיים הוא הכוח המשטרתי, ובמיוחד האלימות שהיא משתמשת בה; אלימות אשר נועדה להבריח מפגינים ולהרתיע אזרחים מלהשתתף במחאה. השר אמיר אוחנה, במטרה לרצות את אדונו ראש הממשלה בנימין נתניהו, משתמש במרוץ למפכ"לות על-מנת ליצור אצל המועמדים מוטיבציה לרצוח את המחאה; הרי מי שיפעל לריצוי השר, מקדם את עצמו במרוץ. כך קורה כי לא פעם ולא פעמיים נשמעת הטענה כי מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון ידיד מקדם פעולות אלימות כנגד המפגינים. הדבר מקבל משנה תוקף בדיון אשר השתתפו בו ידיד, אוחנה, ומ"מ מפכ"ל המשטרה ניצב מוטי כהן: בדיון אוחנה דרש כי המשטרה תעלה את רף האלימות כמו שהיא מבצעת בהפגנות של ערבים, חרדים ואתיופים, ואם כהן, בתגובה לדברים אלו, התריס כנגד השר ואמר לו דברים קשים, אזי ידיד, לעומת זאת, בהמשך הדיון, בנושא אחר, לאחר שטען כי המשטרה פועלת על-פי הנחיות היועמ"שית של המשטרה, ואוחנה קטע אותו וקבע כי על המשטרה לפעול על-פי צו השר ולא על-פי היועמ"שית. ידיד התקפל, חזר בו והדגיש כי המשטרה תפעל על-פי הוראות השר ולא על-פי היועמ"שית.
3.
שולי הימין הקיצוני והאלים. בהמשך לאלימות המשטרתית, ובניגוד להפגנות הלגיטימיות של הימין כנגד המחאה ובעד נתניהו, שולי הימין הקיצוני והאלים משתמשים אף הם באלימות כלפי מפגיני המחאה, אשר מורכבת בעצמה גם היא, בין השאר, בנוסף למפגיני שמאל, ממפגיני ימין וממצביעי נתניהו הכורעים תחת הנטל הכלכלי ושזועקים את השבר שנוצר מהטיפול הלקוי בפן הכלכלי של המגיפה. אלימות זו נובעת גם היא מטפטופי הדמים של הפוליטיקאים בדבר אי-הלגיטימציה של המחאה, וכמו אלימות המשטרה, יוצרת עוד רובד של אלימות המונע מאזרחים לבוא ולהפגין.
משולש הכוחות האלו נועד לקרקע את המחאה ולהרוג אותה. מדובר במכונה משומנת בעלת יכולות כבירות, המשמשת כמכבש לחצים עצום, בעלת שלושה רבדים: השלטון, הגוף האמון על שמירת האזרחים, וחלק מן העם עצמו. מולם ניצבים... פשוט אזרחים; לא אנרכיסטים ולא ממומנים, אלא התארגנות עממית פשוטה.
