משך שנות דור פעל ויצר המשורר אברהם בר-עוז, ואף היה מקור השראה למשוררים צעירים, שלמדו אצלו בסדנות הכתיבה. נושאים משמעותיים ביצירתו היו: העימות בין הדורות עם העלייה לארץ, משבר כור ההיתוך, המאבק לתקומת ישראל והוקרה של סיפורי הגבורה היהודיים לאורך הדורות וגם בדורנו.
דרכו בשירה העברית
אברהם בר עוז (תעיזי) נולד בתימן למשפחה מהעיר תעז, ובכל הופעה שלו באירועי ספרות סיפר שהמסורת שעברה במשפחתו היא שהם צאצאים של הפייטן ר' שלום שבזי (שמו המקורי ר' שלום משתא מהעיר שבז). הוא נולד בתרצ"ד -1933 ונפטר בט"ו באב לפני ימים ספורים - 5.8.2020.
בפתיח לכל אירוע שלו סיפר על היותו לוחם בשורות האצ"ל, ולא הסתיר גאוותו בפואמה שכתב "הרוגי מלכות", לזכר עולי הגרדום. משיריו לא נעדרה המחאה על השבר התרבותי ודחיקת תרבותם של העולים מארצות המזרח מן השיח התרבותי והתקשורתי, ועל כך כתב את ספרי שיריו "בטלית קרועה" (1963) ו"באצבע גלויה" (1972). מלבד נוכחותו כמשורר בתרבות העברית, הוא נתן מחילו גם לתחום הפזמונאות (שיריו מופיעים באתר "שירונט") ושיריו הידועים ביותר: "נעמה" ו"בערבות לכיש".
כאשר שימשתי יו"ר אגודת הסופרים העברים (2011-2005), הוא שימש בתקופה מסוימת יו"ר ועדת האתיקה. בחרתי להביא שיר שמבטא את יחסו לקשר בין הדורות, מוטיב בולט בשירתו: בשיריו הוא כותב על אבותיו, הוא נאסף אל אבותיו.
סבי / אברהם בר-עוז
סָבִי התעטֵף בְּרֹחַב דְּרָכִים
אֲנִי - בְּקַרנוֹת הַדרכִים
תּוהֶה.
אָבִי נִתקל -
עוֹמד בּין העמודים
אֲשֶר יָצק סָבי.
אִמי קַלה בּהלִיכוֹת בְּטוּחות,
כִּי חלֵב אִמה בְּדמהּ.
סָבי שָתול בעמודי אבותיו,
ולי - כָּל המאורות בָּארגזים.
ואֵין אִשָה קְטנה
למלֹאת בַּית
וּלְהבדִיל -
בֵּין מָאוֹר לְמאור...
פתיח
השיר מתאר את משבר ההנחלה התרבותית עם העלייה ארצה. הדובר השירי פורס את רצף הדורות ואת התמעטות הערך של הדורות במעבר מדור לדור, מעין המחשה לניב "הדור פוחת והולך". משבר העלייה ארצה, שאינו נרמז בשיר, מככב מאחורי הקלעים של המתח בין הדורות.
בית א
בבית זה מתאר הדובר השירי את מתח הדורות בינו כנכד לבין סבו, ואת מתח האמונה המתרופף מדור לדור. מופיעים בבית זה שני היגדים, הבאים זה בצד זה כתקבולת ניגודית. הסב חי בעולם שהוא כולו שלו, גם הדרכים כולן הן שלו ולא רק ביתו. בעולם מסורתי, שבו היהודי חי במסגרת קהילתית בארץ נכר (וכאן מדובר במשורר יוצא תימן), הקהילה כולה היא ביתו. לסב יש "רוחב דרכים". לעומת זה, לנכד נותרו רק "קרנות הדרכים", רק שולי הדרכים. יש כאן רמז לביטוי "יושבי קרנות" (בבא קמא פ"ב), המציין את הללו היושבים בפינות הדרכים. אצל חכמינו מופיע גם הביטוי "קרן זוית", המבטא גם הוא את פינת הרחוב או הדרך ("לקרן זווית הסמוכה לרשות הרבים", מסכת שבת ז, ע"ב).
היחס לקהילה ולסביבה נובע מעומק האמונה והקשר למסורת. הסב "התעטף ברוחב דרכים", והשימוש במלה "התעטף" אינו מקרי. אין בביטוי רק רמז להתעטפות בבגד או בטלית. במקרא "התעטפות" היא לשון תפילה לאל: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהילים). לעומת זה, הנכד אינו יציב באמונתו, ואין לו אותה קירבת אלוהים של הסב שכל רוחב הדרכים שלו. הנכד מתאר עצמו במעמד של "תוהה". לשם השוואה אביא את דבריו של המספר בסיפור "תהילה" מאת ש"י עגנון. בסיפור זה דמות המספר מתווכת בין אנשי היישוב הישן (תהילה, הרבנית) ובין אנשי היישוב החדש (החכם מחכמי ירושלים), וכשהוא מתאר את תפילתו ליד הכותל הוא אומר: "מצאתי לי פיסת מקום אצל הכותל. פעמים עמדתי בין המתפללים ופעמים בין התוהים ".
בית ב
כאן מתאר המשורר את מתח הדורות בין אביו לסבו. הסב בדרכו שלו יצק עמודים איתנים של קיום ושל אמונה עבור הדורות שיבואו. האב איבד את עומק האמונה של הסב, וכאשר הוא קרב לעמודים הללו הוא "נתקל" (שורה 1). החוויה היא קשה, חוויה של חיכוך, של עימות. הדיאלוג של האב עם אביו (סבו של הדובר השירי) אינו דיאלוג של יצירה והתחדשות מתוך עמודיו של אביו. הוא במצב של אלם ושל סטגנציה: "עומד בין העמודים / אשר יצק סבי" (ש' 3-2). זהו לכאורה מצב של סטטוס-קוו, של דריכה במקום, אין זה מצב של נביעה מתוך היצירה של הסב. למעשה, זהו מצב של נסיגה מרום מעמדו וכוחו של הסב, כיוון שהאב אינו נשען על עמודים אלו, הוא "נתקל" בהם.
בית ג
כנגד האב והנכד (הוא הדובר השירי) מופיע בית זה המתאר את דמות האם, והיא מבטאת יחס חיוני ודינמי כלפי מורשת הדורות. דמות האם מחוברת לעברה והיא נרמזת כתקווה. האישה-האם נתפסת בשיר זה כמבשרת את המשכיות הדורות, והיא מופיעה כאן בכל הדרה. לעומת כובד הליכתו של האב, וחוסר ההתמצאות שלו בסובב אותו, היא "קלה בהליכות בטוחות". הוא "נתקל" או "עומד" והיא "הולכת". דהיינו: היא בתנועה, בדינמיקה של המשכיות ויצירה. יתרה מזו: האם "קלה בהליכות ב ט ו ח ו ת" (ש' 1). דרכה של האם בטוחה ויציבה, ואין בה ערעור של המסורת ושל הסדר הקיים. ומדוע? "כי חלב אמה בדמה", דהיינו: היא יונקת מן העבר, יונקת מחלב אמה. היא חשה את קשר הדם בין הדורות כדי לבסס אותו ולהעביר אותו הלאה. הניב "דם סמיך ממים" הרווח בציבור בא לומר שקשר דם חזק מכל קשר אחר. האם יורשת את מסורת הדורות בדמה.
בית ד
הדובר השירי חוזר אל מצב התלישות שלו, ואל תחושת חוסר המוצא. כדי להמחיש זאת הוא מעמת את מעמדו למעמד סבו, בדומה לבית א. הבית בנוי משני היגדים המופיעים כתקבולת ניגודית, בדומה לבית א. המידע בבית זה משלים את המידע שנמסר קודם. הסב מתואר כ"שתול בעמודי אבותיו". המלה "שתול" נושאת עמה מטען נלווה (קונוטאטיבי) של הארמז המקראי "שתול על פלגי מים" (תהילים א, תיאור דמותו של הצדיק). הסב כאן שתול בעמודים שיצקו אבותיו, ומהם הוא צומח. לכאורה, מידע זה סותר את הנאמר בבית ב. על-פי הנאמר שם, הסב הוא זה שיצק את העמודים עבור בנו, וזה אכן "עומד בין העמודים". מתברר שאת המסד קיבל הסב מאבותיו, והוא ממשיך לחזק עמודים אלה במעשיו ובאורח חייו. הוא מבטא במעשיו את ההנחלה ואת הרציפות, ולכן הוא נתפס בשיר זה כמי שיוצק עמודים אלה עבור צאצאיו.
שורה 2 היא ההיגד השני בתקבולת הניגודית: הדובר השירי מתאר את מצבו כניגוד (אנטיתזה) לסבו: "ולי - כל המאורות בארגזים". מכלל לאו אתה שומע הן: הדובר נמצא בקרנות הדרכים, ומאורותיו שירש הן בארגזים. הסב לעומתו חי ברוחב הדרכים והמאורות מאירים לו את דרכו. הדובר השירי אינו יכול לחיות לאור המורשת שהונחלה לו, כיוון שמאור שנמצא בארגז אינו יכול להאיר לאדם את דרכו. ובהשאלה: המסורת שהונחלה לו נדחקה על ידו מן הסלון למרתפים, ואין היא יכולה לשמש לו כמצפן לכוון את דרכו.
בתים ה-ו
סיום השיר מרמז על המוצא היחיד מן המשבר: האישה. רק היא יכולה להביא מרפא וישועה לשבר בין הדורות. הדובר השירי נקלע לחוסר מוצא, כי "אין אישה קטנה/ למלאת הבית // ולהבדיל-/ בין מאור למאור..."
בבית ה הדובר השירי חש שרק אישה בחייו יכולה לחבר אותו לתחושת בית. וכבר אמרו חכמינו "ביתו זו אשתו" (יומא א, א): האישה נתפסת במקורות היהודיים כיסוד הבית, כמי שמעצבת את החינוך של הילדים ואת רוח הבית והקירבה למסורת הדורות. האישה גם מכונה במקרא "נוות בית" (תהילים ס"ח 13), וכן בפרק המתאר את אשת החיל נאמר "צופיה הליכות ביתה" (משלי ל"א 27). בשיר זה היא מתוארת כמי שמסוגלת "למלאת הבית", ומכלל הן אתה שומע לאו: בלעדיה, הבית ריק. ריק ממאורות, ריק מעמודי הדורות, ריק מערכי העבר.
בבית ו מיועד תפקיד חשוב לאשה כמי שמסוגלת לחולל מפנה ביחס למורשת העבר. היא זו שמסוגלת "להבדיל / בין מאור למאור". אין להתעלם מן הארמז לבריאה האלוהית, שם האל "מבדיל בין מים למים", כדי למנוע כאוס וחורבן בעולם בעת הבריאה (בראשית א, 6). פעולתה של האישה כאן, גם כן נועדה למנוע כאוס וחורבן של מורשת הדורות. היא נתפסת שוב כתקווה: רק היא תדע להבדיל ולהבחין בין מאור שהוא מקור אור אמיתי ובין מאור הנתון בארגז, וממילא אינו מקור אור עוד.
הדור פוחת והולך
לסיום, השיר מסתיים לכאורה באקורד נוגה: הדור פוחת והולך, המורשת הולכת ודועכת, ואין גם הצלה (בדמות האישה) שתביא גאולה. אך הסוף הוא פתוח והוא מרמז: כפי שדמות האם בבית ג בישרה את ההמשכיות, גם האישה שתגיע לחייו של הדובר השירי בעתיד תבשר את ההמשכיות ואת החזרה למושג "בית" כמבטא את היציבות ואת הרציפות של מסורת הדורות.
המשורר אברהם בר עוז הותיר לנו את מורשתו השירית, את דאגתו למסורת הדורות שלא תדעך ותכבה. על כך נאמר: אין עושים קברים למשוררים, שיריהם הם זיכרונם.