זה היה לפני 12 שנים - פסטיבל עין גב למקהלות וחבורות זמר, וחדווה עמרני שם כיכבה. כמובן שכל פעם שהיא עלתה לבמה צהלתי, כי את חדווה אנחנו מכירים. משלנו היא, ממש מכאן, מעיר המלאכים. חדווה כה נהנתה, שיר אחר שיר. היא שרה ואני מתרגש. איך בכלל הגעתי לקטע זה ביו-טיוב? כמו תמיד אני מתחיל דווקא בנעמי שמר, ומשם השירים מתגלגלים להם, מקטע לקטע, לא שואלים אותי, רק דוהרים להם, ופתאום קול מוכר, שם ידוע ושיר שממלא אותי בחדווה.
אני עושה לי מנגינות. כתב חיים חפר והלחין דובי זלצר, ואותו מופע הוא מחווה לזלצר. שרה לה חדווה שהיא עושה מנגינות ממיתרים, מחלומות ונשמות, מן התפילות - תפילות אצילות אשר בשערים עולות, נושאות תודה, נושאות תחינות - כמו גם מצעדים מהדהדים ומאבנים כבדות שנים, וכל אותן מנגינות בונות את המקדש, בונות את המקדש.
כך סופר על דובי זלצר: נולד ביאסי שברומניה ב-1932. הוא התחיל את לימודי הפסנתר בגיל חמש ואת לימודי התאוריה והקומפוזיציה בגיל 11. בן 14 הוא כתב מוזיקה למחזמר בתאטרון ילדים בבוקרשט. עלה ארצה ב-1947 במסגרת עלית הנוער. זכה למלגה להמשך לימודי המוזיקה בקונסרבטוריום בחיפה ואח"כ בת"א. עם גיוסו לצה"ל היה ממיסדי להקת הנח"ל, המלחין הבלעדי והמנהל המוזיקלי שלה ולבסוף גם מפקד הלהקה. האקורדיון שלו היה בעצם התזמורת של להקת הנח"ל. לאחר לימודי מוזיקה בניו-יורק, חזר ארצה בשנות ה-60 והייתה לו קריירה עניפה ביותר. פעילותו רבת השנים זיכתה אותו בפרסים רבים בהם כינור דוד, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס איציק מנגר על תרומה לתרבות ולמוזיקה היהודית, פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, חתן פרס ישראל לזמר העברי לשנת התשס"ט ופרסים נוספים שקצרה היריעה מהזכיר את כולם.
הפדרציה לוקחת המונים ארצה
בעוד אני מטייל לי בלא מודע בין הופעה להופעה, והכל בלי לעזוב את כסאי וכל כולי נתון בעבודתי, הרי שקבוצות שלמות שהיו אמורות לטוס ארצה נשארו בעיר המלאכים. הרשו לי לספר לכם על יוזמה ברוכה של הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי בשיתוף עם משרד הנסיעות של אורית טופף, וולרד אקספרס. בשוטף, משרדה של אורית אחראי על הוצאת משלחות הפדרציה, ונראה שהפדרציה מתמקדת בטיולים ארצה לפעמים אולי יותר אפילו מאשר תשומת לב הנדרשת והראויה לחלקים שלמים של הקהילה המקומית.
עם קהל כזה נרחב, הדורש תשומת לב ומסרב שיתעלמו ממנו, החליטו הפדרציה ומשרדה של אורית להמשיך את המשלחות בארץ תחת המגבלות הקיימות. אמרו ועשו - הזמינו את כולם - לא רק את התורמים, כי אם ממש כל דיכפין וגם אותי בתוכם, לחמישה עשר ימים של טיול בארץ. כל מפגש נערך בשעות הבוקר כאן, והיות שקיץ עכשיו, זו הייתה שעה אידאלית בארץ - לפנות ערב בארץ. עדיין אור יום מלא, אך החום כבר נשבר מעט, ובכלל אנחנו לא מרגישים את עומס החום והלחות, רק מדריך הטיולים והצלם שאתו סובלים. אנחנו נהנים!
לא הצטרפתי לכל הימים, אך על הביקור בהר הרצל לא ויתרתי וביחד עלינו לקברי חיילים בודדים. יום אחר כך היינו ביד ושם, וכמה טוב שיש עוד ניצולי שואה ביננו המסוגלים לספר את סיפורם לדורות הבאים. יום אחר נפגשנו עם סמנכ"לית הרשות למעמד האישה ושמענו על האתיופים בארץ, סיפור היחיד ומשפחתו, סיפור של שלושה דורות.
המפגש ה-14 היה טיול לרמת הגולן, משם השקפנו בזמן אמת על סוריה. המדריכה, שכנראה לא שמעה על "הנה ילדים בדואים, אתם רוצים להאכיל אותם בעוגיות"? אמרה לנו משהו דומה: "אתם רוצים לראות יהודים מתפללים"? (היהודים מלוס אנג׳לס הם רפורמים או קונסרבטיבים, כך שמחזה יהודים-דתיים-"מתנחלים" המאמינים בכיבוש הוא אכן דבר בעל ענין: האם הם נראים כמו קופים או חזירים? איך הם מעזים להאמין בכיבוש או בסיפוח? מה עם השלום? שתי מדינות זו לצד זו?) אלא שהיהודים המתפללים ביקשו לא להפריע להם.
במפגש האחרון סקירה מסא"ל במיל שהקימה גוף מידע וחינוך הממוקם בגליל העליון והעוסק בביטחון בגבול הצפוני. סקירה מאלפת ומאד עדכנית, ביחוד לאחר הפיצוץ בבירות. המצחיק היה דווקא בפתיחה, עת המרצה ביקשה לא להשתמש בסרטונים שהיא מראה, כך שתוכל להשתמש בהם פעם אחר פעם. למעט מפות שהוכנו במרכז עצמו, הסרטונים הם של דו"צ או כאלו שמסתובבים ברשת. לדוגמה, הפיצוץ בבירות או שתי החוליות - האחת שחדרה לארץ והונסה בירי צה"ל והשנייה שהניחה מטענים ופוצצה יחד אתם. הילה של "סודיות" מדומה, שהיא חלק מהתפאורה וההרגשה של ביקור נפלא וסקירה ייחודית, במיוחד בשבילנו.
חמישה עשר ימים של תעסוקה, חמש עשרה פעמים של ביקור בארץ, כשאתנו מדריכי תיירים, מקבלי פנים רשמיים וצוות שלם העוסק בביקור. כמה נפלא שהפדרציה שוקדת על הבאת ישראל ללוס אנג׳לס אם לא ניתן עדיין לסוע לארץ. יוזמה ברוכה שמזכירה לנו שגם אם היהודים התנתקו מיהדותם ומישראל (בשל מתווה הכותל, הכיבוש המשחית והימניות של נתניהו), הם היו ונשארו יהודים, ויבוא יום וגם הם יאלצו לעזוב הכל ולהגיע לחוף מבטחים, למדינת ישראל בארץ ישראל.
לפני שנים רבות, הפילנטרופ היהודי ניוט בקר התנה תרומה של מאות מיליוני דולרים בתוכנית לקידום ישראל. אלא שהפדרציה פעם אחר פעם העסיקה מנהלים שהיו שמאלנים ביותר לטעמו, והם הזכירו במידה רבה את עשרת עמיתיהם של בן נון ובן יפונה בקביעה שישראל היא "ארץ אוכלת יושביה". ניוט הביא להחלפתם של אותם ראשי תוכנית, אך היו צריכות לעבור שנים רבות, והוא כבר הלך לעולמו מזמן, להגיע הלום. דני גולד האחראי על התוכנית עכשיו הוא בדיוק מה שבקר ראה ברוחו כשהתנה את תרומותיו בתוכנית לישראל. תוכנית שמראה ומקדמת את הפסיפס הנפלא שהוא "מדינת ישראל המודרנית", ארץ קולטת עליה, ארץ מקדמת שלום, ארץ שהיא המעבדה של העולם כולו, אור ממש לגויים.
טוב שבארץ הקול הבוקע הוא "אנחנו לא נפסיק לשיר". הארץ חיה, שרירה וקיימת, בועטת, צורחת, צוחקת, נהנת ומתלוננת בו זמנית. זו הארץ, אלו אנחנו, ופס הקול המהדהד באוזנינו, של חמשת אלפים שנות קיום, אלפיים שנות תקווה והתגשמות כל החלומות בשבעים ושלוש השנים האחרונות הוא פס קול ייחודי ומיוחד שיודע לדלג על מרחקי הזמן ולהביאנו חזרה בין הנהר לבין הים, לארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, וכדברי יהושוע בן נון וכלב בן יפונה: "טובה הארץ מאוד מאד"!
