מושב תלמי ביל"ו מרוחק כ-7 ק"מ מנתיבות, 30 ק"מ מבאר שבע, 30 ק"מ מקרית גת, 90 ק"מ מירושלים ו-90 ק"מ מתל אביב. המושב משתייך להתאחדות האיכרים במועצה האזורית מרחבים. התלמידים הראשונים של הישוב למדו בארבע כיתות בשני צריפים, כאשר בכל צריף שתי כיתות אליהן צורפו תלמידים ממושב אשבול, מניר משה ומניר עקיבא הסמוכים לתלמי ביל"ו. בשנת 1955 מתיישבים במושב זה הוריו של שמואל בנימיני שהגיעו לכאן במסגרת קבוצת העולים שיצאה מירושלים. "נועדתי להיות מזכיר המושב", מספר היום שמואל בנימיני, "אך חיים לסקוב שבאותה עת היה אחראי ביטחון בפיקוד הצבאי אתו נפגשתי במשרדי המועצה אמר לי: 'אתה לא תהיה מזכיר מושב אתה תהיה מזכיר מועצה אזורית שלחים. ביום שני, הוסיף לסקוב, תתייצב אצל ראש המועצה דוד פישמן', וזאת כנראה על סמך ידיעתו את בקיאותי בשפה העברית שנרכשה על-ידי בילדותי בחו"ל, כשלמדתי אותה במחתרת במשך שנתיים, ולימודיי במנהל ציבורי במכון נחמני בירושלים בשנים 1951-1955 שם גם למדתי קצרנות (באחת הישיבות כשכתבתי פרוטוקול בקצרנות חבריי לישיבה צחקן עלי ואמרו לי: מה אתה כותב בקישקוש... הם לא הבינו מה הן צורות האותיות בקצרנות)..." ב-2.1.1956 ממונה שמואל בנימיני למזכיר מועצה אזורית שלחים שהתאחדה מאוחר יותר עם מועצה אזורית מרחבים ומכהן בתפקיד זה 25 שנים עד שנת 1982. הוא יוצא לפנסיה בגיל 45 ומקבל מענק המצטבר לפנסיה שלו הזהה לרמה של סגן אלוף וכל זאת על כך שבמרוצת השנים שימש בארבעה תפקידים. שמואל יזם, וליווה את הקמת פארק אשכול (בנחל הבשור). לאחר צאתו לפנסיה ב-1985 במשך 4 שנים, הוא מתבקש מטעם המרכז החקלאי בתיאום עם הנהלת מושב רפיח-ים להשלים את הבנייה המקומית והעברת התושבים לבתים החדשים. הוא עובד במשך שנה במפעל עוף הנגב כמנהל כוח אדם ואחר כך הוא משמש כחצי שנה כגזבר מחליף בישוב נירית שליד כפר סבא. ב-1990 מזמן אותו אריאל שרון, שהיה בזמנו שר השיכון, ומטיל עליו את המשימה לקבל עולים מרוסיה ולקלוט אותם במושבי ההתיישבות החקלאית בבתים ישנים שהועמדו לרשותו וששוקמו מטעם עמידר. כך, כמתווך, במשך 10 שנים קולט בנימיני 350 עולים להתיישבות בעלי מקצועות שונים מחבר העמים. במשך 10 שנים נוספות הוא מתנדב לאתר ניצולי שואה הנמצאים במושבים ובקיבוצים שנפלו בין הכסאות ומסייע להם רבות להשגת זכויותיהם. את פעילותו זו הוא עושה ממשרד ר.א.ם ראשי ארגון מתנדבים ביד לבנים בעיריית באר שבע שנוהל בידי שושנה ארג'אני.

שמואל בנימיני נולד ב-1.2.1937, ב' בשבט תרצ"ז באירן, באזור אזרביג'אן האירנית בעיר תיקאב, שהיו בה כ-2,500 נפשות בכללם ריכוז של 52 משפחות יהודים מכורדיסטן, להוריו מרדכי בנימיני ונושה לבית אליהו. "אבא, מציין היום בנימיני, היה עוזר בחנות בדים של חאג' יחיא. שמו נקרא כך על זה שהיה בארץ וחזר לחו"ל. חאג' יחיא נחשב לאיש מכובד ומקובל בחברה ביחסיו עם המוסדות של הגויים והוא גם היה שריד משפחה. האב מרדכי היה מקובל אצל האוכלוסייה בעירו תיקאב. חביב הקהל, אוהב לשיר לרקוד, להרקיד ולשמח. בירושלים עבד בענף הבניין וכשבריאותו התרופפה עבד לעבוד בשתילת חורשות ויערות מטעם הקרן הקיימת לישראל. שמואל בנימיני זוכר את התקופה בה שלט השאח שהיטיב מאוד עם היהודים כאשר בחגים ובאירועים השונים הגויים הסונים שותפו בחיי הקהילה. יהודי אזרביג'אן (מחמוג'ק) גידלו סלק סוכר והעבירו אותו למפעל המקומי. בין היתר, הם גידלו גם כבשים ומצמרם עיבדו חוטים לשטיחים אותם צבעו במגוון צבעים וצורות. כשמלאו לשמואל שש שנים נוטלת אותו סבתו אסתר על גבה, מביאה אותו ל"חדר" ומוסרת אותו לחכם אליהו, רבה של העיר, שהרביץ תורה בתלמידיו עד גיל 11. מאז ועד גיל 13 שמואל לומד במחתרת בחדר הישיבה עברית ותנ"ך תוך הקפדה מבחוץ על-ידי שומר שאין ביקורת מצד השלטונות שאסרו על לימוד זה. "מגיל ילדות חלמתי להגיע לירושלים", אומר לי שמואל ומוסיף: "אני זוכר את חג הפסח כאשר באיסרו חג (סיירן) חג אצל הכורדים יצאנו לשדה בינות לחורשה ומטעים ושם הופתענו כאשר דודי אליהו עזיז הפעיל פטיפון עם הרמקול הגדול. הקהל התאסף סביבנו האזין לתקליטים, התחלנו לרקוד והשמחה הייתה רבה. כשחזרנו הביתה אמי מגלה כי התכשיטים שהיו על צווארה נעלמו. משרת ביתנו הלך לחפש אותם בחשיכה ועד אור הבוקר אסף אותם אחד לאחד בשקית לשמחתה של אמי".

שמואל נזכר באחד האירועים שלא ישכח לעולם: "בשעות אחה"צ של אחד מימי הקיץ, שהיתי בחצר ביתם של שכניי יחד עם אמי. נהוג היה בקרב השכנים לשבת מחוץ לבית בצל הבניינים והעצים ולשוחח על ענייני דיומא. במשפחת השכנים גדלו שש בנות ובן אחד. במשפחתי הייתי הבן הבכור ולי עוד 4 אחים: רפאל, אמנון, בנימין וגדליה. אימי תמיד שאלה: איזו בחורה מבין ה-4 נועדה לשמואל? והנה, מרחוק אנחנו רואים אדם לבוש עביה עם עקאל שהתקרב אלינו. נראה לנו כאיש הקורא עתידות. אמי שואלת אותו את השאלה השגורה כמובן בפיה. הוא פותח בפניה ספר מיוחד ואומר לה: 'תניחי את אצבעך על אחת האותיות'...לאחר שעשתה זאת הוא אומר לה: הכלה שלך לא תהיה מהארץ הזו. מדינות מפרידות בינינו'. פניה של אמי התכרכמו ונראה היה שאינה מסכימה לכך. ועוד מוסיף מגיד העתידות: 'אתה, אמר לי, תיסע בדרך ויהיו לך שלוש תאונות-תקלות ומשלושתן תצא בשלום. אתה גם תגיע למדינה רחוקה ושם יציעו לה קידום רב'.

את בר המצווה חוגג שמואל בנימיני במסתור וזאת לאחר שנודע לערבים כי המשפחה אמורה לעלות לישראל. חלק ממשפחות היהודים עובר לטהרן לקראת העלייה לארץ. שמואל בן ה-13 יוצא לבדו מביתו ועולה על משאית המסיעה את הרב המקומי אליהו, עם כל ספרי הקודש וספר התורה לכיוון טהרן. קודם ליציאתו מהבית, אביו מפקיד בידו 5 קופסאות של שמן מאכל עשויות מפח ואומר לו: "בקופסאות הללו ישנן כמה מחיצות. בכל מחיצה יש כמות דולרים. שמור על זה חזק מאד. הדולרים ישמשו אותך להוצאות. לעולם אל תפחד, אל תהיה קמצן ועצלן. צא לדרך, אלוהים עמך ותהיה מאושר בחלקך". "במהלך הנסיעה, מספר שמואל ועיניו נוצצות, פורצת אש במשאית. אני נוקש על חלון הקבינה שבו יושבים שני נהגים. הם עוצרים את המשאית יורדים ממנה ובעודם מחפשים את המכשיר לכיבוי אש - האש נכבית מעצמה. הם מתבוננים ברב אליהו שיושב ומתפלל לבורא עולם ומבקש שיכפר על כל עוונותיו, שואלים אותו מה תפקידו והוא עונה להם: 'אני משרת בקודש'. ומהם הספרים הללו? הם ממשיכים לשאול והרב עונה: 'אלה הם ספרי קודש ואני לוקח אותם לירושלים'. הנהגים מדברים ביניהם בשפה האשורית. ומהו הספר הזה? 'זהו ספר תורה' עונה להם הרב. ואז הם אומרים לנו: 'זאת זכות של בורא עולם שניתנה לכם ושניצלתם מהאירוע הזה בזכותך שהתפללת'... בשעות הערב, אנחנו מגיעים לכביש עליו זורמים פלגי מים. מולנו מגיחה משאית נוספת. כשנהגי המשאית, עליה אנו נמצאים, מנסים לסטות מהדרך על-מנת לא להתנגש במשאית שבאה מולה. המשאית נוטה לצידה הימני, אנחנו אוחזים בסולמות המשאית על-מנת לא ליפול וגלגליה שוקעים בבוץ. רק כעבור 20 דקות מאז שקיעת המשאית החלו עבודות החילוץ באמצעות שרשראות שהפעילו נהגים אחרים שהגיעו למקום, וכך חולצנו בנס. "אנחנו ממשיכים בנסיעה וכעבור שעתיים מגיעים לישוב שיעי שתושביו מדברים רק בטורקית. מי שדובר בשפה ארמית, הזהירו אותנו הנהגים, נחשד על ידם כיהודי שאינו זוכה לשירותי מזון ואכסון. במתחם הפונדק שהינו בשקי שינה ובאמצע הלילה אני שומע דפיקות ורחשים. רציתי להעיר את הרב ולומר לו שגונבים את המטען שלנו. בינתיים מתעוררים גם הנהגים והרב. אנו מדברים בינינו בטורקית. הנהגים תופסים את הגנבים ומכים אותם עד זוב דמם. אנשי הפונדק מגישים לנו למחרת בבוקר ארוחת בוקר כיד המלך שכללה ביצים, ירקות ודברי חלב. אכלנו, שתינו ושילמנו טיפ. הנהגים מכירים את הדרך למחנה האירנים, שבו רוכזו העולים האמורים לעלות לישראל. בסיום הנסיעה הם מסייעים בידנו להוריד את מטעננו ונפרדים מאתנו לשלום בחיבוקים ונשיקות. שני אנשים שהיו אחראים על המחנה ועמדו בשער היו מבני משפחתנו ומערנו. הם דואגים שנאכסן את ספרי הקודש וספר התורה באחד הבתים בסמטה שבה נמצא אחד האנגרים כך שיכולנו להתפלל בו מדי יום. מסתבר אפוא שתחזיותיו של קורא העתידות התגשמו כולן. במרחק מה מהמחנה שלנו נמצא מחנה נוסף שבו שוהים פליטים יהודיים מעירק שעומדים גם הם בתור לעלות לישראל וניתנת להם זכות קדימה. באחד הערבים אנשי הסוכנות מצרפים אותנו למחנה הפליטים הזה ומארגנים את המשפחות לעליה לישראל. אני הנמוך מבין הילדים וברישום השלטונות מורידים לי שנתיים מגילי. מלבישים אותנו בבגדים כורדים עירקים והפקיד הממונה על מתן אשרת הנסיעה שותה כוסית יין, אוכל קבב בין חתימתו על אשרת היציאה לזו שבאה אחריה. ב-23.8.1950 והוא, כאמור, בן 13, עולה שמואל לבדו לישראל עם אמונה רבה בעצמו להגיע לבנות ולהיבנות בארץ החדשה. הוריו מגיעים אחריו כעבור שנה. הוא מספר: "אנו עולים כעבור 5 דקות על משאיות המובילות אותנו לשדה התעופה. נציג ישראלי במסווה של אירני מעודד את 200 העולים לעלות למטוס. בהגיענו לשדה התעופה בבן גוריון אנו מתקבלים בקבלת פנים צוננת. הנשים והגברים מניחים את ראשם על אדמת הקודש וממלמלים כל מיני ברכות לבורא עולם.

"מכאן מעבירים אותנו במשאיות למחנה העולים שער העלייה. מצאתי במקום זה אוהלים רבים, שירותים מוזנחים, המקלחות היו בחוץ, תושבים ממורמרים דוברי שפות רבות וגם הדיילים והדיילות היו במיעוט. כל שתי משפחות חלקו ביניהן אהל אחד. למזלי, יעדו לי חצי אהל עם משפחה מיוצאי פרס (זוג ושני ילדים). אשת המשפחה הייתה מאוד ידידותית, עודדה אותי כל הזמן ואמרה אל תפחד הוריך יגיעו לארץ במהרה. כשאנשי הנהלת המחנה גילו שאני דובר את השפה העברית זימנו אותי למשרד המזכירות ואמרו לי: 'אתה מועמד לקיבוץ גבע או לקיבוץ געתון. תשתתף בקורס ותלמד להיות מנהל העולים של העלייה מאירן. ובינתיים עד שתלך לקורס תהיה המתרגם שלנו כאן'. למרות שליטתי בשפות עברית, פרסית, ערבית, טורקית, קרמנג'י שזו השפה הכורדית לא הסכמתי לבקשה הזו. שהיתי במחנה זה שבוע ימים והחלטתי למצוא דרך לצאת ממנו למושב נתיב השיירה שליד צומת כברי. באחד מימי שישי כאשר יום למחרת שבת ולאחריו שני ימי ראש השנה, לבשתי מכנסיים קצרים מבגד חאקי, חבשתי כובע טמבל ובשעה 11:40 הלכתי לכיוון השומר שעמד בשער המחנה ועל דעת עצמי החלפתי אותו בשמירה. השומר שמח שהקדמתי להחליפו. ב-12:00 בדיוק מגיע השומר האמיתי. אמרתי לו: 'סליחה אני יוצא מהמחנה וחוזר'. מחוץ למחנה ליד הקיוסק הייתה תחנת אוטובוס. עליתי על האוטובוס הנוסע לכיוון חיפה והושטתי לנהג שטר של 10 דולר כדמי נסיעה ומאחר שלא היה לו עודף להחזיר לי אמרתי לו: בחיפה נפרוט את הדולרים ואשלם לך. וכך היה. ובינתיים יש לי כבר כסף ישראלי בכיסי. עליתי לאוטובוס הבא שנסע לכיוון נהריה. זה היה בתקופת הצנע ובמהלך הנסיעות מדי פעם נערכו בדיקות מטעם גורמים ממשלתיים לאתר מבריחים בשוק השחור. איתרע מזלי ובנסיעה זו גולשת שקית מעל ראשי. המפקח ניגש אליי ומחליט שזו שקית שלי. הראיתי לו את תרמילי ואת תוכנו ומאחר שדיברתי עברית אמרתי לו: השקית שייכת לזו שירד לפניי. הגענו לנהריה בשעה 3:00 ואני מחפש מקום לנוח. הכל סגור. אין מסעדות ובעלי המוניות מבקשים סכום גבוה על-מנת להסיעני. אני מטייל לאורך נחל הגעתון וחושב לעצמי לאיזה משפחה אכנס או לאיזה בית כנסת. תוך כדי הרהוריי, ניגש אליי מאחור איש גבוה, מחבק ומנשק אותי ושואל: 'מה אתה עושה פה, היכן ההורים ולמה אתה לבד'? אני מספר לו שאני מתכנן להגיע לנתיב השיירה שם נמצא דודי נבי. מסתובב אליו ומגלה שזה האיש שסייע לאבי בחנות ובביתנו בתאקיב. 'עוד חצי שעה, אמר לי, תגיע עגלה מהמושב רתומה לסוסים ונביא אותך לשם'. שמחתי לא ידעה גבולות. עליתי על העגלה שהגיעה בדרכה למושב. כאן, באחד הפחונים בשטח מצומצם כאשר שרר בו חום ביום וקור בלילה ומרוצף באבן בזלת, גר הדוד עם בני משפחתו. דודי שמח מאוד לקראתי ואמר לי: 'אתה וחברך פנחס שגר כאן, תהיו חזנים בבית הכנסת שלנו. ביליתי כאן ארבעה ימים ולילות וחזרתי לשער העלייה. באהל פגשתי את האישה הפרסיה ובעלה המספר לי שבמשך שלושה ימים מחפשים אותי בהרים בחורשות ובים ובכל המחנה. 'אם יתפסו אותך' אמרה לי האישה, 'יהיו לך בעיות, והציעה שאגיד שהייתי בבית הכנסת. אמרתו של אבי אל תהיה פחדן, קמצן ועצלן, שמלווה אותי כל העת, העצימה בי את העוז לצאת למטבח שער העלייה ולאכול שם. היו צריכים להציג בולים ואז אכלתי על חשבון השותפה שלי לאהל. המדריך-המפקח מגלה אותי ומוליך אותי לחדר המזכירות. ליד השולחן יושבים שבעה מנהלי אזור ועובד סוציאלי וכל אחד מהם מספר היכן חיפש אותי. כששאלו אותי היכן הייתי אמרתי להם בבית הכנסת. ואז אחת העובדות אמרה: 'בכל מקום חיפשנו אך לבית הכנסת לא נכנסנו'. ניצלתי... המשפחה שגרה איתי באהל אמורה הייתה לעבור לבית ליד ולקבל שם אהל. סיכמתי איתה שכשיעמיסו את ציודם על המשאית יניחו את השולחן באמצע יכסו אותו עם מפה ועליה חפצים אחרים ואני אכנס מתחת לשולחן ואצטרף אליהם לבית ליד. בהגיענו לבית ליד התברר שאין בידיי בולים לקבלת מזון. אני נשלח למזכירות המעברה, רועד וחרד, מאמין שעכשיו התור שלהם להציק לי. השמים נפתחים והמלאכים מובילים אותי אל המנהל היושב בכורסתו הגבוהה. והנה, הוא קם ממקומו, מחבקני בשמחה ובאהבה ואומר לי: 'שמואל-חי מה אתה עושה פה? איך הגעת לכאן והיכן הוריך'?. אינני מכיר אותך אני עונה לו ותשובתו הייתה: 'אני בן דוד של אמך ואני זוכר אותך עוד מהיותך זאטוט. סיפרתי לו שחלומי משכבר הימים להגיע לירושלים. לאמא שלך יש אחות כאן במעברה, והיא אינה יודעת על כך. אתן לך אהל שלם לשתי משפחות: לך לה ולשלושת בנותיה. בתוך כך שמואל מארגן משפחות נוספות משער העלייה ומבית ליד לעלות לירושלים. הוא מספר: "ברחוב אליהו מול חומות ירושלים, בתוך שכונת ממילא, ראינו את הנזקים הרבים שנגרמו לבניינים מההפצצות במלחמת השחרור. באותו רחוב מצאנו חנות עזובה. השכנה ממול נתנה לנו שמיכה אותה תלינו בכניסה לחנות ועליה כתבנו שמור למשפחתנו. חזרנו בחזרה לבית ליד. בן הדוד של אימי אליהו רחים סייע לנו ולמשפחה מיוצאי פרס בארגון משאית שתיקח את ציודנו לירושלים. בתום לימודיו התיכוניים בירושלים שמואל לומד משרדאות ומסחר במכון נחמני בירושלים ובמקביל גם קצרנות והדפסה על מכונת כתיבה בשיטה עיוורת.

מרסל רעייתו של שמואל בת ה-73 נולדה בעיר בז'ה בתוניס להוריה תפחה-רוז וחיים. אביה עובד בדואר הצרפתי. ב-1964 בהיותה בת 17 היא עולה לישראל עם המשפחה שאימצה אותה. אחותה הייתה כבר בארץ נשואה לבן משפחת סימן במושב תלמי ביל"ו. ההיכרות בינה לבין שמואל נעשית במושב זה, וב-5.4.1965 הם נישאים. לזוג 8 ילדים: 5 בנות ו-3 בנים, הבת הבכורה אסתר בת 54 - מנהלת בית ספר בראשון לציון, אורנה בת 53, אחות ראשית בבית החולים וולפסון. יעל בת 51 וחצי עובדת סוציאלית במחוז משרד הבריאות ברמלה. לילך, בת 48, הנשואה לבן מושב בתלמי ביל"ו, עובדת מועצה בתחום החינוך המיוחד. מאיר בן 45 הוא בעל מכבסה. שי בן 43 -עו"ד. אלירם בן 36 - בעל תואר בתקשורת סולארית. חן בת 34, נשואה עובדת בחברת החשמל. לזוג גם 16 נכדים ו-2 נינים. "גידלתי את הילדים, מספרת מרסל, ורק בגיל 40 התחלתי לעבוד במועדון קשישים ועם ילדים בגני ילדים במשך 10 שנים עד פרישתי לפנסיה מוקדמת". בנימיני מעיד על עצמו כי אינו עצבני, אינו תוקפני, איש רחמן ומאופק "וכמה שירגיזו אותו זה לא מזיז לו". "אני נהנה מהילדים, מהמשפחה, מהנכדים ומהנינים מהכלות ומהחתנים. קשה לדרוש מבורא עולם יותר מזה", הוא אומר. בשעותיו הפנויות הוא מבקר את נכדיו, מטייל איתם בארץ ואחת לשבוע נפגש עם חמישה זוגות חברים המשוחחים ביניהם על ענייני דיומא. ויש לו גם בקשה: "אני מבקש לחוקק חוק שכל פנסיונר יקבל את שכרו כפי שקיבל בעת עבודתו לפני צאתו לפנסיה"...