לב מי לא יחמץ לנוכח 'הפסיקה הארורה', כפי שכינתה זאת שרת המשפטים לשעבר אילת שקד, בפרשת מצפה כרמים, ולפיה חויבה המדינה לפנות את מתיישבי מצפה כרמים, מן הקרקע עליה התיישבו ברשות ובסמכות, בהנחיית הממשלה שסיפקה להם את הקרקע בתמורה להגלייתם מישוב אחר שהוחרב.
אפילו בדימיון הכי פרוע קשה לצייר עוולה גדולה מזו. אפשר להסתפק אם לנקוט במדיניות אף שעל כן-או-לא, אבל בפרשת מצפה כרמים אין ספיקות: מדובר בקרקע זיבורית שוממה, שלראשונה נבנתה בידי הבנים השבים הביתה, כחוק ועם כל ההיתרים. אף אחד מטועני השווא לבעלות עליה, לא הציג בדל של מיסמך, שמץ של הוכחה, לאישוש טענתו בדבר היותה של הקרקע גזולה.
בית משפט אחר, שאינו בית משפט של סדום ועמורה, היה נוהג אחרת. ביהמ"ש שהצדק לנגד עיניו, היה מפעיל במקרה כזה את 'תקנת השבים': מותיר את המבנים על-כנם ומורה להעניק ל'בעלים' בתמורה קרקע חלופית, שכן מול טענות הבעלות המפוקפקות של ה'בעלים' חסרי הניירת, עומדים מבני היישוב עצמו, שהחרבתם תגרום נזקים הרבה יתר כבדים מאשר מסירה לשל קרקע אחרת למערערים על פסה"ד של המחוזי שאכן הכיר בזכות הדיירים על הקרקע וזרק את ה'בעלים' המדומים מכל המדרגות.
אבל תרחיש כזה פועל כאמור בבית דין של צדק, לא בבית דין של סדום ועמורה, כבמקרה שלפנינו. ולכן הפעיל הבג"ץ בפרשה זו את יכולותיו המופלאות להגמיש את הצדק כמו פלסטלינה, ובמקום למנף את תום ליבם של המתיישבים, אימץ הבג"ץ טענות קלוטות מן האוויר ומצוצות מן האצבע, והעניש את המדינה על גבם של המתיישבים נקיי הכפיים.
אזרחים סוג ב'
זו דרכו של הבג"ץ לכל אורך דרכו, מאז ימי אהרן ברק: אני ואפסי עוד, ואני אקבל, למרות שמעולם לא הוסמכתי לכך, החלטות מדיניות שאינן בסמכותי, ואכניע את שתי הרשויות הרופסות שלצידי: המחוקק, קרי הכנסת, והזרוע המבצעת, הממשלה.
חוסר היושר והצדק מקוממים שבעתיים מול החלטות אחרות של אותו בג"ץ, שמונע הרס בתי מחבלים. לא מעניין אותו שכל גורמי הביטחון קבעו שזה הכלי ההרתעתי ביותר נגד רצח אזרחים חפים מפשע. ומי יודע, אולי בן העוולה שקיפד את חייו של הקדוש שי אוחיון הי"ד בפתח תקוה, היה נרתע לו ידע שביתו יימחק מעל פני האדמה?
ומה שהכי-הכי חמור בסיפור הזה הוא, שבג"ץ מצפה כרמים הוא התשתית המשפטית שעל בסיסה יגורשו יושביהם של עוד 4,000 בתים במעמד דומה ביו"ש. מה זה אם לא פיגוע משפטי של ממש, לאור היום. ועם כל זאת, לא הבג"ץ אשם. הבג"ץ, ככלות הכל, משחק בקלפים גלויים, מאז הירצחן של טלי חתואל ובנותיה הי"ד. שוב ושוב הוא נותן לנו להבין, שמבחינתו הערבים הפלשתינים, הילידים, הם בעלי הזכויות האמיתיים בשטח, ואילו היהודים הם רק אורחים סוג ב', אולי אפילו פולשים זרים.
זה המסר שלו מאז רצח חטואל הי"ד. ולא איכפת לו שהמסר המחריד הזה עלה לנו בחיי אדם ממש. ואילו אנחנו, שוב ושוב מתעלמים מהפיגוע המתמשך הזה ומייחלים לטוב. בניגוד לדברי החוכמה של איינשטיין הדגול, שפסק כי מי שחוזר שוב ושוב על ניסוי פיזיקלי/כימי, בציפיה לתוצאה שונה, הוא סתם אידיוט.
החלטות מופרכות
אז אם לא הבג"ץ, מי כן אחראי לפארסה הזו? הרי לביזיון הזה יש אבות. אכן, שני אבות: האחד הוא זה שנשכב על הגדר להגנת מעללי הבג"ץ עוד לפני עידן ניסנקורן, שהפך עצמו למגן הבג"ץ האולטימטיבי היום, והשני הם כל אלה שמסרו לידיו ברצון את הכוח לקיים את העוולה הזו, מבלי לנקוף אצבע נגד מעללי הבג"ץ האנטי ציוניים ואנטי לאומיים. האחד הוא ראש הממשלה נתניהו. אילו רצה לחולל מהפך אמיתי, ציוני, יהודי, בבג"ץ, הוא יכול היה לעשות זאת ב-11 שנות שלטונו. הרבה דרכים עמדו בפניו: מינוי שופטים שמרניים שהציונות אינה מילה גסה בעיניהם, חקיקת פיסקת ההתגברות, ויש עוד.
אבל הוא לא רצה. ממש לא רצה. להפך. הוא התייצב בגאון, כחומה בצורה, ממש כמו ניסנקורן כיום, לצידו של הבג"ץ, ודאג לבל תיפול שערה משערות ראשו של הבג"ץ, ובכך חיזק את הזכות הבלתי חוקית שנטל לעצמו לקבל החלטות מופרכות, פוליטיות ומדיניות, אנטי לאומיות ואנטי ציוניות, וללא סמכות כלשהי. גם את פיסקת ההתגברות טירפד הליכוד. כל נסיון פרלמנטרי להתחיל לבלום את עריצות הבג"ץ וחד-צדדיותו נבלם על-ידי נתניהו והליכוד. אין אפס. תמיד נגד.
חשוב לציין שגם נתניהו, ממש כמו הבג"ץ, לא נקט בעמדה זו במסתרים. הדברים היו מונחים על השולחן. שוב ושוב הוא התגאה בטלוויזיה, לעיני כל ישראל, שלמרות שכל המילייה שלו בציבור, במפלגה ובכנסת, לחצו עליו לחולל שינויים ולהושיב בבג"ץ שופטים שרואים במדינת ישראל ביתו הלאומי של עם ישראל. היה אדם אחד שעצר ובלם הכל, וזה אינו אחר מאשר הוא עצמו: "אני הגנתי, אני הצלתי, אני שכבתי על הגדר, אני, אני, אני מול כל העולם".
האב השני למצב הנורא הזה הם מוסדות הליכוד ובוחרי הליכוד, שמעולם לא הצליחו לשנות את עמדותיו של נתניהו בנושא זה. אנשי הליכוד בפרט והימין בכלל, אוהבים לגנות את הבג"ץ על החלטותיו הלעומתיות בענייני דת ומדינה. אבל כולם מתעלמים, מתעלמים, מעשה קסמים, מהגורם המרכזי למצב זה, מן האיש שלא עשה דבר בנידון. בערוץ 20, למשל, לא תשמע מילה של ביקורת לגבי אחריותו של מי שהביאנו עד הלום. הערוץ הימני הוציא השבוע למצפה כרמים אולפן שדה לראיין בשטח מתיישבים ומומחים אורחים, בנושא הכרעת הבג"ץ לחיסול מצפה כרמים. איש לא השמיע שם מילת ביקורת על מי שבאמת אחראי לפיגוע המשפטי הנורא הזה. כולם אשמים, כל העולם ואשתו, פרט לאיש אחד, שהוא הוא האחראי האמיתי למצב העגום הזה.
וככה זה עובד לאורך כל הדרך: הקפאה בבניה, כניעה לחמאס ולוואקף, השלכת הריבונות לפח, מכירת חיסול מכוערת של כל מוסדות הדת לחרדים, פריצת הגדרות בפני השב"חים, הפיכת דרום תל אביב לסודן הקטנה, ועוד ועוד ועוד - וביבי המלך. כך למשל אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, שהשבוע בראיון רדיו התבכיין בחריפות כלפי אוזלת ידה של הממשלה מול בלוני הנפץ, אבל מיד עם תום הבכי הוא טרח להבהיר, לבל נטעה: "אני אמשיך להצביע ביבי, בכל מקרה". תסמונת האישה המוכה. סינדרום העבד הנרצע. כשלא רואים כלום ממטר, באים החטא ועונשו בכרטיס אחד: בחרת נתניהו, בחרת לחזק את הבג"ץ. לגיטימי. אבל טוב שנדע.
