השנה 1968, חוסיין מלך ירדן מבין שכסאו מתנדנד ולאחר שניסה להגיע להסדר (שהופר במהרה כמנהג התרבות האזורית) עם הארגונים ה"פלשתינים" (אש"ף), מאתגרי סמכותו ומרותו, ישויות שפעלו בארצו כארגונים צבאיים לכל דבר, בקשו לבצע הפיכה בכוח הזרוע וגם ניסו להתנקש בחייו נותרה לו דרך אחת.
ספטמבר השחור
הצבא הירדני המאומן והמצויד בנשק כבד פתח במתקפה כוללת על ארגוני אש"ף והכריע אותם. העימות גבה חיי כ-5,000 אש"פיסטים מכלל 15,000 שחנו בממלכת ירדן. זו הייתה שפה מובנת לכלל המשתתפים באירוע ולתומכיהם, השפה המדוברת במזרח התיכון.
אש"ף ארז מזוודות, קיפל הזנב והעתיק את בסיסיו מירדן ללבנון. המלך זכה ב 50 שנות שקט שעדיין שורר בממלכה. האירוע הזה אמור היה להוות שיעור להנהגת ישראל בנושא התנהגות נכונה ברומא. זה לא שישראל לא ידעה לבדר בשפה הזאת. היא שכחה.
בן גוריון ידע
מלחמת העצמאות המחישה את חשיבות העקרונות של ההכרעה בקרב וערך הניצחון. קרבות שלא הוכרעו הותירו בידי האויב שטחים וישובים שקבעו את גבולות המדינה בפועל ויצרו מובלעות ושטחים שולטים שהוו איום ביטחוני שהתממש בהמשך. תפישת הביטחון שגובשה בהמשך גזורה מלקחי המלחמה הזאת.
בתום מלחמת העצמאות ברחו ממדינת ישראל הצעירה למעלה מחצי מיליון "פלשתינים" והתפזרו בארצות ערב השונות. ישראל השתלטה על הקרקעות, על הרכוש הנטוש, ניידה כפרים והעתיקה תושבים ממקום למקום. "הפלשתינים" הוסבו ל"ערביי ישראל" ועל המגזר הערבי הופקד "הממשל הצבאי". כך התבססה לה מדינת הלאום של העם היהודי.
הקרב נדם אך המלחמה לא תמה. מלחמות ישראל לאורך שנות קיומה התנהלו במצבים משתנים ובתצורות שונות אך המגמה מצביעה בברור על מעבר הדרגתי מתפישות יסוד של העתקת המלחמה לשטח האויב וקידוש של ערכי הכרעה וניצחון לתפישה של הימנעות מעימותים כמעט בכל מחיר, הכלה בניסיונות (בד"כ פתטיים) לרצות את האויב באתנן כספי או כלכלי. זה לא עובד.
המגמה הזאת משתקפת בברור ב"טיפול" או נכון יותר במחדל ההתנהלות מול טרור החיזבאללה בצפון ובעיקר מול החמאס בעזה והמחיר הכבד שאנחנו משלמים בערעור תחושת הביטחון של תושבי העוטף, בטראומות ארוכות הטווח של הילדים, ושלא לדבר על נזקי הטבע והנזקים הכלכליים שטרור השרפות גורם.
גם התופעות שנלוות למגמה הרעה הזאת כמו איומי סרק של ההנהגה המדינית והצבאית, דיווחי דוברות לא אמינים ובעיקר אובדן ההרתעה מייצרים תובנה ברורה שההתדרדרות הזאת גולשת למחוזות בעייתיים ביותר.
אם ישראל לא תתעשת ומגמה זו תמשך, נמצא את עצמנו בפרשת דרכים מהותית שבה יש להחליט מה אנחנו רוצים להיות, מדינה עצמאית ריבונית שיודעת להילחם על מעמדה בסביבה עוינת או מדינה שכוחה נשחק בהדרגה עד להתממשות האיום הקיומי. ככה לא בונים חומה.
