המאבק על האסי פותח את הדיון שבעלי אינטרס כלכלי מנסים להשתיק ולא מוכנים לשוחח עליו - המאבק בין האתוס הפריבילגי של הקיבוצים והמושבים לבין שאר האזרחים. הטיעון המרכזי של חברי קיבוץ ניר דוד בקונפליקט שלהם מול תושבי בית שאן, הוא שהם בנו את הארץ ולכן נהר האסי שייך להם וגם האדמות מסביב לנהר שייכות להם. טיעון זה הוא לא חדש ובכל פעם שמתעורר השיח על הפריבילגיות והדרישה לשוויון האתוס של הקיבוצים והמושבים הוא שהם "בנו את הארץ" ולכן זכאים להטבות מופלגות.
ההטבות כוללות דברים שתושבי בית שאן יכולים לחלום לקבל, ולפני שדנים מי זכאי להטבות חשוב לדעת שמדובר בהטבות מופלגות לחברי הקיבוץ וגם למשפחות שלהם. חברי קיבוץ ניר דוד יושבים על קרקעות שהן קרקעות מדינה שהם לא רכשו, וכך גם הילדים שלהם והנכדים שלהם זכו מההפקר למגורים שהם לרוב חינם. בנוסף על כך חברי הקיבוץ מכניסים עשרות מיליונים בשנה מתעשיות שפותחו בזכות משאבי הטבע והקרקעות - קרקעות מדינה שעליהם הקיבוץ אינו משלם שכירות או דמי שימוש.
אז למה ל-729 תושבי ניר דוד מגיע לקבל הטבות ולאלפי משפחות שחיות בבית שאן לא מגיע כלום? לטענתם מגיע להם כי הם בנו את המדינה והם אלה "שהביאו" את השאר. הטיעון הזה הוא טיעון ממוחזר, ובכל פעם זה הטיעון שהוביל את השיח של הקיבוצים כנגד הדרישה לשוויון. פעם הקיבוצים מצלמים ומציגים את עצמם בגבולות "כמלח הארץ" המגנים היחידים על הגבולות, פעם הם מייבשי הביצות בפריפריה, ולפעמים הם אף החלום הציוני בכבודו ובעצמו. לצערי חלק מהציבור מאמין למיתוסים שמפזרים הקיבוצים לכל עבר, למרות שמטרתם היא לזכות בפריבילגיות על חשבון הציבור.
סגרו את השער
אבא שלי שנולד בעיר העתיקה בירושלים לפני קום המדינה והמשפחה של אימא שלי שעלו ממרוקו וחיו באופקים, ביחד עם עשרות אלפי משפחות שהגיעו מצפון אפריקה, לא היו פחות ציוניים ולא תרמו פחות מבני הקיבוצים והמושבים, ולמרות זאת לא זכו לקרקעות. סבא שלי סיפר תמיד איך לקחו אותם לעבוד בשממה בנגב ללא תמורה, וכך גם הדור הצעיר במשפחתי מעולם לא קיבל אדמה להתפרנס ממנה, והם נאבקים כמו כל משפחה בעיר כדי להתפרנס, לחיות בכבוד ולהשיג קורת גג.
אופקים שאליה "נזרקה" משפחתו של סבא שלי, שדרות, קריית שמונה, בית שאן ושאר עיירות פיתוח שאליהם הגיעו יהודי מדינות ערב הם פריפריה לא פחות מהקיבוצים והמושבים מסביב, והמתיישבים שהגיעו לשם הפריחו גם הם את השממה באותה מידה על-מנת להגשים את החלום הציוני. מעבר לזה מהסיפורים עולה תמונה שהעובדים בעיירות הפיתוח הם אלה שעבדו בכל העבודות השחורות שנדרשו עבור בניית הישובים שהיו מסביבם, ותוגמלו במשכורות נמוכות שבקושי אפשרו חיים בכבוד.
חשוב לציין שהקיבוצים לא סגרו את השער רק בפני מי שרוצים להשתמש במשאבי הטבע, אלא גם בפני מי שרוצים להיות חברים שווים בקיבוץ. על-מנת לשמור על משאבי הקרקע למיעוט קטן הקיבוצים יצרו מעמדות בקיבוצים כך שהשלל יישאר בידי מעטים. בנוסף הקיבוצים והמושבים עושים ועדות קבלה שפוסלות מזרחים, ערבים, אימהות חד-הוריות, עניים וכל מי שלא דומה להם. כתוצאה מכך המצב כרגע הוא שכ-86% מהקרקע בישראל נשלטת על-ידי 8% מהאוכלוסייה והפערים הולכים ומתרחבים.
חוסר השוויון הזה הוא מסוג הדברים שהממשלה הייתה חייבת לתקן כבר לפני שנים רבות, ומדובר בהפקרות וברשעות של הממשלה שמאפשרת למיעוט אינטרסנטי להשתלט על משאבי טבע ששייכים לכלל הציבור.
