בשבת הקרובה, א' דראש השנה, לא תישמע תקיעת שופר, וזאת בניגוד מפורש למצווה האמורה בתורה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א'). כמעט 1,800 שנה מפר עם ישראל ביודעין אחת מתרי"ג המצוות שבתורה שהיא המצווה היחידה של ראש השנה (תפוח בדבש אינו מצווה מדאורייתא), כל אימת שיום א' בתשרי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בלשון התורה, חל בשבת.
חכמי ישראל בעידן המשנה הם שחוללו מהפך זה של הפרה גלויה של חובת היום. כל זאת מחמת החשש הביזארי, שמא יעז אחד מן התוקעים בשופר, לטלטל את השופר בשבת ברשות הרבים, ונמצא שיחלל שבת בשל מצוות התקיעה. בשל אותו בעל תוקע, שאולי אולי יצוץ באחד מן הדורות, בוורשה או בקזבלנקה, אסרו חז"ל כליל את התקיעה ביום שבת שחל בו א' בתשרי.
כבר בימי בית שני אסרו חז"ל תקיעה בשבת "בגבולין", כלומר בכל הערים והעיירות שמחוץ לירושלים, והתירו את התקיעה בשבת רק בבית המקדש (שנחשב, הלכתית, אי-אקסטריטוריאלי מבחינה הלכתית שבו לא חלות הלכות שבת: שוחטים את הקרבנות, מעבירים אש ומבצעים שאר מלאכות הנחוצות לפולחן המקדש).
משחרב הבית, הנהיג התנא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן בן זכאי, שורה של הנהגות שנועדו להנציח לדורות את החיים היהודיים בזמן שבית המקדש היה קיים. הקורבנות, למשל, הוחלפו בתפילות בוקר וערב כנגד קורבן התמיד, וכן הלאה. אחת מן ההנהגות היתה, קביעת המנהג של תקיעה בשבת ראש השנה בתחומי ירושלים, וכן בכל עיר אחרת שיש בה בית דין. הנחת היסוד שלו היתה, שבעיר שיש בה בית דין, כבר ידאג בית הדין למנוע את הטילטול האסור של השופר בשבת, וכך יבוא הכל על מקומו בשלום: תושמע תקיעה בשבת ראש השנה כפי שנצטווינו בתורה, ותישמר השבת מפני פגיעה בה על-ידי טילטול השופר.
אבל עם ישראל נהג לאורך הדורות להחמיר עם עצמו, מעבר לקביעותיו של רבי יוחנן בן זכאי. בירושלים אומנם הוסיפו לתקוע בשבת (על בסיס הקביעה שקדושת ירושלים זהה פחות או יותר לקדושת המקדש), אבל מחוץ לירושלים נמנעה לחלוטין, במועד לא ידוע, תקיעה בשבת ראש השנה. ברבות השנים גם פסקה תקיעת ראש השנה אפילו בירושלים.
תפיסות קיצוניות
1,687 שנים חלפו מאז חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה (218 לספירה), ובאחת מאותן שנים הוחמרה ההגבלה שמנעה תקיעה בשבת - בכל העולם, גם בירושלים. מאז לא נשמעה ברחבי העולם היהודי תקיעת שופר בא' בתשרי שחל בשבת. בשנת תרס"ד, לפני 115 שנה בדיוק, התחולל מהפך בירושלים. ראש השנה תרס"ד חל בשבת, ולמרבה ההפתעה של יהודי ירושלים נשמע רצף תקיעות בסימטאותיה: תקיעה, שברים, תרועה. שלושים תקיעות, כמניין תקיעות התשר"ת שמדאורייתא.
מאחורי התקיעה, שיש אומרים כי הדיה העמומים עדיין מהדהדים בסימטאות ירושלים העתיקה, עד היום, מידי שבת שחל בה רה"ש, עמד החכם הירושלמי, גאון ותקיף, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ובקיצור עַי"ש (הישוב בני עַי"ש קרוי על שמו). הוא היה איש של ניגודים קיצוניים. בדמו זרמו במעורב אולטרא חרדיות קיצונית, יחד עם אהבת א"י בלתי מתפשרת. הוא היה ציוני עוד לפני היות הציונות, ועם זאת בעל תפיסות חרדיות קיצוניות בנוסח כת נטורי קרתא (שלא הייתה קיימת אז כמובן).
עי"ש המהפכן הגיע למסקנה הלכתית שמצווה מדאורייתא לתקוע בשופר בא' בתשרי שחל בשבת, אך הוא צימצם מצווה זו לתחומי ירושלים בלבד. גדולי ירושלים מאוד לא הסכימו לשבוא מסורת בת למעלה מאלף שנה, אבל מצד שני הבינו שאולי יש ממש בדבריו ושבעצם קיימת חובה מהתורה ומדרבנן לשמוע קול שופר גם בשבת. ניסח את הדילמה שקוננה בלבם של רבני ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק, מי שהיה לימים רבה של ירושלים, שתיאר את הבעייתיות של התקיעה של עי"ש: "אמנם גדולי התורה חולקים עליו, אבל מפני הספק שאולי יש ממש בדבריו, אפשר שיש עניין לשמוע תקיעותיו", כתב לדורות.
האגדה האורבנית מספרת, שגדולי ירושלים, ובהם הרב יוסף חיים זוננפלד רבה של העדה האולטרא חרדית, הגאון האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומית, חותנו של הרב קוק), הרב שמואל סלנטר, הרב זלמן בהר"ן ואחרים, שהתקשו לפסול את טענותיו של עי"ש, ועל כן אחזו בחבל משני קצותיו: הם אומנם אסרו את התקיעה שתיכנן עי"ש לשבת ראש השנה, אך למרות זאת התגנבו לפינה סמוכה נסתרת, כדי להאזין בכל זאת לתקיעות הבוקעות משופרו של עַי"ש. אולי בכל זאת הצדק עימו...
עַי"ש היה דמות ציורית של מהפכן ושמרן. פנאט דו-קוטבי. גם פונדמנטליסט וגם 'ציוני'. הוא למשל נלחם לא רק ברפורמים ובניאולוגים שפגש בארץ הולדתו הונגריה, אלא אפילו ברבנים הסוּפר-אורתודוקסיים, אשר העזו לקבוע שאין כל סתירה בין תורה למדע, בין יהדות להשכלה. רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש, למשל, שאין אינו מטיל ספק כיום באורתודוקסיותם הבלתי מתפשרת, הוגדרו בפיו אויבי היהדות, ונטען כלפיהם שהם מסוכנים אף יותר מן הרפורמים.
אבידת אדמה
כשהרב הילדסהיימר יזם בניית בית יתומים בירושלים, יצא עַי"ש נגדו בחוברת חרפות וגידופים: 'קול נהי מציון': "שמועה שמענו ונמס כל לב כי ד"ר הידלסהיימר מבערלין הניס כל חילו על ירושלים וארצה, לצור עליה. ולפרוץ פרצות בחומת בת ציון, לשפוך על עולל ועל סוד בחורים אש עברתו, וידרך את לשונו להרוג במסתרים תם, ליתן למשיסה יעקב, ואת ילדי בני ישראל למכרם לזונה נכריה, ליקח ילדים יתומים ללמדם ספר ולשון כשדים לאותות לבני ניכר אשר צור מכשול נגף פתח לעבודה זרה".
כאשר עמדה על הפרק הקמת בתי הספר הראשונים, היה הרב שלזינגר בין האישים הבולטים שהתנגדו להם, וללימוד שפה זרה בהם. כך התנגד גם להקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, וכך כתב בחובת הגידופים שלו 'קול נהי מציון': "לא עבודת אדמה חפצו זולת 'אבידת אדמה', רוצה לומר לא נתנו, לא שדה ולא כרם, אין איש ישראל אשר יש לו פרנסה משם, כי אם כך גזרה חכמתם ליקח רק ילדים קטנים, להלבישם צרפתי וללמדם צרפתי ולשלחם לפאריש, שם ילמדו מלאכת מחשבת לאבידת האדמה, ושם יגדלו להיות אנשים כבני צרפתים וכן ישובו על נחלתם".
עי"ש, שהיה תלמיד בנו של החת"ם סופר, אימץ את סיסמת החת"ם סופר שבשמה לחם בכל דבר חדש: "חדש אסור מן התורה". לכן לחם באש ובחנית נגד כל חידוש: לימוד לשונות זרות, השכלה ומדע, ואפילו נגד הלבוש האירופי. את הפסוק 'ויבוא יעקב שלם' דרש כך: שלם היה יעקב, משום שלא שינה שמו, לשונו, מלבושו; ראשי תיבות של"ם.
מצד שני היה גם 'ציוני' נלהב. הוא הזהיר את יהודי אירופה מפני הבאות והאיץ בהם למכור רכושם ולהזדרז לעלות ארצה, ואפילו למכור לשם כך את כתרי הכסף והזהב של ספרי התורה. הוא הבטיח שכאשר יימצאו בארץ הקודש 60 ריבוא יהודים, יקבלו היהודים את עצמאותם מידי העמים. הוא שלל את מוסד ה'חלוקה' הגלותי ודרש שכספיו יופנו להתיישבות חקלאית עברית, לתעשיה מתקדמת. למרות התנגדותו לשפות זרות, חתר להנהיג בארץ את הדיבור העברי, ו"ללמד הלשון אפילו לנשים". אפילו על הקמת צבא יהודי הוא חשב, כדי להגן על המושבות והרכוש, ואף חשב על שמות מקוריים לגדודי הצבא היהודי: 'שומריאל' ו'לוחמיאל'.
היהודי הקונטרברסלי הזה, חתר לחדש את התקיעה בראש השנה שחל בשבת, בירושלים בוודאי, כפי שנהגו במקדש. הייתה לו מסכת טענות חזקה, שאותה פירסם במשך שנים בכתב העת התורני העברי 'תל תלפיות' שהופיע בהונגריה. הוא הזכיר, למשל, שבארץ ישראל נחגג עד למאה ה-13 ראש השנה יום אחד בלבד, כך שאין ספק שעד אז אכן תקעו, גם כאשר חל רה"ש בשבת, שהרי יום ב' של רה"ש, לא היה קיים כלל ונחשב יום חול לכל דבר, כולל הנחת תפילין ותפילות חול. הוא סבר שתקיעה ביום ב' דרה"ש, כמוה כדחיית הקידוש על היין בשבת, ליום א', או דחיית מצוות ישיבה בסוכה לחודש חשוון. יום ב' של ראש השנה, שאמנם נחוג בגלות, הייתה מבחינתו, בעיניים ארצישראליות, המצאה בדויה מן הלב (שאולי נועדה לפצות את יושבי הארץ על מנחית התקיעה ביום א של רה"ש, ע"י העתקתה ליום שלמחרת).
מצווה לשבת
תנא דמסיע מצא בדמותו של עמוד ההוראה רבי יצחק אלפסי (הרי"ף), בן המאה ה-11, שתקע בשבת רה"ש בעירו במרוקו. הרי"ף, ענק הפסיקה (שעליו סומך בעל השולחן ערוך רבי יוסף קארו בקביעת ההלכה לדורות בשולחן ערוך), גרס שכבר רבי יוחנן בן זכא התיר לאחר החורבן, לתקוע בשבת רה"ש לא רק בירושלים, אלא גם בכל עיר ועיר שיש בה בית דין, שחזקה עליו שימנע טילטול השופר בשבת. בעירו של הרי"ף בוודא פעל בית דין, שהרי"ף ישב בראשו.
עַי"ש לא סמך רק על הטענה הזו, והציג הביא עדויות על מסורת של תקיעות בשבת בא"י וסביבותיה: בספרו של רבינו מנוח מנרבונא מובאת עדות של "חכם שבא מדמשק" שהעיד כי בעירו תקעו בשבת. הייתה בידיו גם עדות על תקיעות בשבת בירושלים ברה"ש תרמ"ב. והתיעוד המוחץ: פיוט ארצישראלי קדום לראש השנה שחל בשבת, שנמצא בגניזה הקהירית: "מלך הזהיר בוועד/ שיהיו תוקעים בבית הוועד/ בשבת וראש השנה".
עי"ש תקע אפוא בראש השנה תרס"ד שחל בשבת, וחשב לפרוץ בכך מסורת של שיבה למצווה מדאורייתא לגבי תקיעה בא' בתשרי, שהתורה אינה מסייגת אותה לימי חול בלבד, ומכאן שכוונת המצווה גם לשבת.
אבל מאז אותן תקיעות בשבת ראש השנה של שנת תרס"ד לא חודשה היוזמה של עיי"ש, פרט לפעם אחת: לפני 14 שנה, לקראת ראש השנה תשס"ז שחל בשבת, החליט ארגון ושמו 'הסנהדרין החדשה', לחדש את המסורת הארצישראלית. בשעה 5.30 בבוקר התכנסו כמה עשרות בישיבת בית הבחירה בירושלים העתיקה, ושלושה מהמתפללים הוסמכו לשמש בית דין. ובהגיע עת התקיעות, התייצבו על הדוכן שני בעלי תקיעה והשמיעו תקיעה כהלכתה, ברוחו של המהפכן השמרן שתקע בשבת זו, מאה שנה לפניהם.
