הציפייה שהתקשורת הדיגיטלית בעלת האפשרויות הזמינות והמגוונות כל כך תסייע לנו בהתמודדות ראויה עם מצב החירום שיצרה מגיפת הקורונה בתחום החינוך איכזבה במידה רבה. לכאורה, הכשרת המורים שנעשתה במהלך השנים, לשימוש בתקשורת הדיגיטלית, הייתה אמורה להכין את המורים לשימוש כזה.
אבל מה שקרה ועדיין קורה במשבר הקורונה הוא הכנה והשקעה מוגזמים, חסרי פרופורציה של המורים בכלים הדיגיטליים לקראת שיעוריהם. תלמידים מגיבים לעתים קרובות בחוסר עניין ומאבדים ריכוז במהירות. חלק מן המורים אינו מצליח לעשות שימוש עצמאי בכלים. מורים מתקשים בניהול למידה דיגיטלית וחלק מן התלמידים אינם מתחברים אליה. יש חוסר נחת גדול מן הלמידה באמצעות תקשורת דיגיטלית. מדוע?
שתי תשובות אפשריות
עולות בי שתי תשובות אפשריות לכך, ושתיהן מטרידות. האחת, הפחות חשובה, היא שהלמידה הדיגיטלית, והתקשורת הדיגיטלית בתוכה, לא הפכה לחלק מהותי משגרת הלימודים הרגילה, למרות הכשרות המורים שנעשו ונעשות בתחום זה. ההכשרות מעניקות למורים מושגים ומיומנויות לשימוש בכלים דיגיטליים אך בסופן הם נשלחים לכיתותיהם ללא הפנמה וללא יישום מתמשך של הכלים במערכת החינוך.
התשובה השנייה, והחשובה יותר בעיניי, שלהתמודדות ראויה במצבי משבר נחוצות הוראה ולמידה אחרות, ללא קשר לכלי התקשורת הדיגיטליים. ההוראה והלמידה לא השתנו במהותן בעשרות השנים האחרונות והן מתנהלות באופן פרונטלי בעיקר. ניסיונות לשנות זאת, חלקם מוצלחים, עדיין רחוקים מלהשפיע באופן משמעותי. תלמידים רגילים לשבת על כסאות מול מורים. המורים מסבירים והתלמידים לומדים. אין זה אומר שהמורים רק מרצים לפניהם.
מורים רבים נוהגים כיום לקיים פעילויות המעשירות ומעמיקות את הלמידה יותר מאשר בעבר. הפעילויות כוללות שאלת שאלות מצד המורה, עידוד התלמידים לשאול שאלות בעצמם, שימוש בסרטונים, אנימציות, מצגות ועוד. עם זאת אין זה הופך את התלמידים לעצמאים בלמידה אלא ממשיך ליצור תלות מתמדת במורים. במציאות החינוכית העכשווית המורים הם שמובילים את השיעור, לא התלמידים. גם לא קיים כמעט עידוד של התלמידים לפתח רעיונות ונושאים משל עצמם. המורים, במקום שיהפכו ליועצים ותומכים בלמידה, מלמדים, ממש כפי שהיה בעבר, ועצמאות התלמידים נזנחת.
כיתה פיזית המועתקת לסביבה הוירטואלית
תגובת מערכת החינוך למצב המשברי של הקורונה היא העתקת הכיתה למצבה הווירטואלי, מעין "הֵָעתֵק הַדבֵּק" של המצב הפיזי אל המצב הווירטואלי. שלא כמו בפעולת "העתק הדבק" במחשב, ההֶעְתֵּק רחוק מאוד מלהיות זהה למקור. כך, הכיתה הרגילה, הטבעית, הופכת לשכפול דהוי ושטחי של הכיתה הפיזית. בכיתה הפיזית מתקיים קשר עין טבעי, המורים יכולים להתרחק ולהתקרב לתלמידים, להסתובב בכיתה, ליצור מגע פיזי וכולם יכולים לראות את כולם בתלת מימד ולא בדו מימד.
מורים יכולים להזמין תלמידים בהפסקה לדיון ביחידוּת על סוגיה כלשהי - לימודית, התנהגותית או אחרת, תוך קיום קשר אישי מגוון שאיננו קיים בכלי התקשורת הדיגיטליים, ועוד. התקשורת באמצעים דיגיטליים אומנם עדיפה מלא כלום אבל היא איננה פותרת את בעיית הלמידה ואם משתמשים בה, צריך להשתמש בה בצורה אחרת מאשר נוהגים כרגע.
נדרש שינוי פָּרָדִיגְמָה
הכלים הדיגיטליים מנוצלים לרוב כדי לתמוך בשימוש המסורתי. כדאי היה להשתמש בהם גם כדי לאפשר את הגשמתה של פָּרָדִיגְמָה חינוכית שונה ומשופרת, הכוללת למידה עצמית, למידה שיתופית, למידת נושאים המתחברים לתלמידים, ועוד. שימוש כזה מתאים להתמודדות ראויה במצבי חירום משום שהוא מאפשר לתלמידים ללמוד בעצמם ולשתף פעולה וכך לנהל למידה מעניינת ויעילה יותר. התלמידים מקבלים הנחיות ללימוד, כלים והדרכה, המורים הם היועצים והמנחים שלהם והאחריות ללמידה מועברת לתלמידים באופן טוטאלי או כמעט טוטאלי.
שימוש כזה עדיף על חיקוי לא מוצלח של חדר כיתה ובעצם יש להעדיפו גם במצב שגרתי, לא רק במצב חירום. כך בעצם צריכה להיראות גם מערכת החינוך העכשווית, ללא קשר למשבר זה או אחר. למרבה הצער, זהו מצב אידיאלי שאינו מתאפשר כיום משום שאת המורים והתלמידים הינחו, חינכו והרגילו לשגרת לימודים שאינה תואמת זאת.
