לא נולדתי במצרים, לא עליתי לארץ ישראל, לא התגוררתי בחצור הגלילית, אבי לא מכר עפרונות מדלת אל דלת, ולא הפסקתי לימודיי כדי לסייע בפרנסת הבית. לא ויתרתי על החלומות שלי, לא הקמתי להקה, לא שירתתי בקריה, לא ירדתי מהארץ, לא הייתי איש עסקים מצוין, ןלא הרווחתי מיליארדים. לא תרמתי מאות מיליונים, דולרים או שקלים לישראל, לא הייתי חבר של שועי עולם ורוזני ארץ, ולא הייתי חיים סבן.
סיפורו האישי של איש העסקים האמריקני - ישראלי חיים סבן, הוא סיפור שראוי שייכתבו אודותיו ספרים. אדם מרשים שצמח מהמציאות בה חי ומילת הייאוש לא הייתה בתוכנית העבודה שלו. הבן של ניסים שעלה ממצרים הינו אחד האנשים המשפיעים בזירה הבינלאומית, פטריוט אמריקני וישראלי גאה, בכל רמ"ח איבריו.
ובכל זאת - דווקא מהאיש המרשים הזה, מהאדם האוהב הזה, לא היית מצפה לאמירה גזענית, פוגענית, מזלזלת בחלק מהאוכלוסייה ממנה הוא בא. אמירה שלא זכתה להתייחסות ועברה מתחת לרדאר. בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לאמירויות ולבחריין התראיין על מדשאת הבית הלבן חיים סבן, אשר לדבריו היה המתווך שהוביל לחתימת ההסכם, דבר שהוכחש על-ידי האמריקנים, אבל גם על זה ניתן לסלוח. בתוך הרגע ההיסטורי, המרגש, מעורר התקווה, דווקא אז לגלג סבן על פוליטיקאים ישראלים. לא על יריב לוין, יובל שטייניץ או ישראל כ"ץ. דווקא האיש הזה, שבא מהמחוזות הללו, המחוזות שבהם הציפורניים התחדדו בבזלת כדי להגיע לפסגה, במשפט אחד מלא בבוז ולעג, התנשאות ויהירות, חוצפה וגזענות כרך את שלושת שרי הליכוד בנשימה גזענית אחת: "תשאלי את רגב, אמסלם ואוחנה", אמר ולא יסף. סיים ראיון מאולתר מדושן עונג, מלא בעצמו, ובעיקר זחוח על האמירה המיותרת הזו אשר יותר מכל מעידה עליו, על האדם שהוא.
לד"ר אבישי בן חיים, "מחייה ישראל השנייה", יש בוודאי הסברים מלומדים, מנומקים, ומעמיקים על אמירה זו. אני איני נדרש לכך. לא אצלול לתהומות הנפש וקירות הלב להבין מדוע בחר זה האיש להשתלח במשפט אחד המגלם את אישיותו דווקא בשרים אלה.
לחיים סבן, כמו כל אזרח במדינה דמוקרטית, עומדת הזכות לחלוק, לבקר, לרטון, לכעוס, לזעום לחדד, להתעקש, לשכנע, ולא לוותר. אך לא עומדת לו הזכות לא לכבד את מושאי ביקורתו. מירי רגב, דוד אמסלם ואמיר אוחנה אינם מקשה אחת, פרט להיותם מזרחיים וימנים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אנשים שעשו דבר ויותר בחייהם, אנשים שייתכן שויתרו על כסף גדול שיכלו לעשות במקום להצטרף לפוליטיקה, שבחרו לגור בארץ ולגדל בה את ילדיהם וויתרו על 'הזכות' לרדת מהארץ. אנשים שבחרו להילחם על אופיה ודמותה של המדינה מבפנים. אפשר ומותר לחלוק על האידאולוגיה שלהם מכל וכל, אפשר לחלוק על דרכם באופן מוחלט, אך זאת חובה שייעשה ללא מניעים גזעניים ואך ורק מתוך כבוד.
הבן של ניסים, מוכר העפרונות מדלת אל דלת, הילד מחצור הגלילית, המיליארדר היורד, התורם ואוהב עם ישראל, חיים היקר, בימי הרהורים אלה, מעט ענווה הייתה יכולה להיות צורי ומזור למחלת הגזענות המכוערת. לא מאוחר, אפשר עדיין לבקש סליחה, עם ישראל הוא עם של רחמנים בני רחמנים.
