אם בטור הקודם דיברתי על ילדיו של האלוהים, הרי שהפעם אני רוצה לציין סבתא אחת. הגרמנים אותם גרמנים. השכנים הפולנים אותם פולנים. סבתי יצאה לחפש אוכל. אמה יצאה לחפש אחריה. שתיהן נחטפו, עונו עד מוות ולא חזרו. השכנים הטובים הלשינו עליהן, והנאצים לקחון. אמה של אבי היא היתה, ותמונתה ליד מיטתו, בחייו לא נפרד ממנה. סבתי מצד אמי כבר אינה בחיים שנים רבות. השנה, ביום הראשון של חג הסוכות חגגנו את יום הולדתה ה-106. מדי שנה בשנה אנו חוגגים את יום הולדתה - היא מלמעלה ואצלנו בפנים, ואנחנו כאן, עלי אדמות. ואתנו הנר הדולק.
מאז תחילת השנה מתנגן במוחי הפזמון "בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה", שיר שלמדתי בבית הספר שם סבתי לימדה בתקופה הקצרה בה היינו ברחובות טרם נסענו לאירן של השאח בשליחות. סבתי כה חסרה לי, עד עצם היום הזה. את סבי, על שמו אני נקרא, לא זכיתי להכיר, שכן הוא מת במחנה עבודה בסיביר. הסובייטים והנאצים שיחקו ביניהם, כשהכדור היה היהודים.
אזורים שלמים עברו משליטת אלו לשליטת אלו, ושניהם כאחד היו גרועים לנו ביותר. בסופו של דבר, היהודים תחת הסובייטים הוגלו לעבודת פרך והיהודים תחת הנאצים למשרפות במחנות הריכוז. סבתי, דודי ואמי ניצלו מהתופת, זכו לעלות ארצה בספינת מעפילים שהצליחה לתעתע בבריטים ולחדור את המצור וההסגר הימי, זכו לחוות את הולדת המדינה שבדרך ולשרת כעם חופשי בארצו - סבתי כמורה ואמי ודודי בצה"ל כקצינים. משך העשורים הבאים דודי שירת במילואים יותר מרוב האחרים, ועתה מגיע לסופו איסור החל עליו לדבר שנמשך 50 שנים. כה רבים הדברים שאין אנו יודעים.
בהווה, הורי, כמו גם דודי ואשתו, סגורים ומסוגרים, שכן הם בקבוצת הסיכון עליה הוטל להסתגר כל זמן שהנגיף עדיין פה. גם לפני שמונים שנים הם היו בהסגר, ויחי ההבדל הקטן. גם אז וגם עתה דיני נפשות על כף המאזנים. איזו דרך של תחילת החיים וסופם, ואולי תובנה שעדיין איני מבין.
צעירה מהם בעשר שנים היא שרל. מזה שבעה חודשים היא לא יצאה מדירתה בירושלים. בעלה היה חולה תקופה ממושכת עוד טרם המגיפה, וכשפרצה המגיפה, שרל, אישה נמרצת ופעילה ביותר, נאלצה להיות מרותקת לדירתם. שרל עלתה לארץ ובתה ומשפחתה גרים בניו-יורק. כשנכדה בישר על כך שהוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו, הוא אמר, "סבתא, אני לא יכול להתחתן בלעדיך"! מה עושים?
זיכרו, בניגוד לרוב האנשים שכן יצאו (לקחת את הכלב החוצה, לחנות, לסידורים או סתם לשאוף אוויר), שרל לא יצאה. רק במרפסת או ליד החלון היא עמדה וניגבה דמעה, מוחה ומסתירה, מתרגשת ומתגברת, מנופפת לשלום לבני המשפחה שטרחו ובאו באופן קבוע להגיד שלום מהרחוב. בניגוד לרובנו, בגילה היא בקבוצת הסיכון הגבוהה, ובשל מצבו של בעלה, הדבר מסוכן בהרבה. ובעיה קטנה נוספת: החתונה מיד אחרי סוכות, קרי שבועיים אחרי יום כיפורים. מה הבעיה בכך? ניו-יורק דורשת מהבאים אליה להכנס לסגר למשך שבועיים...
שרל לא היססה, אזרה עוז והחליטה מהלך יום הכיפורים לעשות מעשה. יצא החג, ושרל הגיעה לשדה התעופה. בלי מזוודה, כך שהיא תמזער כל פעילות, חשיפה או נגיעה. עלתה על טיסה והגיעה לניו-יורק, לסגר חדש. מהלך כל הזמן היא הייתה - בפעם הראשונה - עם מסיכה, וכיוון שהדבר היה "ראשוני" ומטבעו מעורר סקרנות והתפעלות משונה, המסיכה לא הפריעה לה. היא אפילו הצליחה לישון מהלך הטיסה כולה מהארץ לניו-יורק.
יצא שלכבוד חתונת הנכד הגיעה לא רק הסבתא כי אם ירושלים עצמה, חגיגית ומיוחדת, כה מצפה לאירוע, כה מתרגשת ומייחלת. איזה דבר נפלא הוא זה כשיש סבתות אמיצות שכאלו, החלטיות, מעזות, וכה שמחות עד כדי כך שאלוהים בכבודו ובעצמו שומר עליהן, שכן שליחות מצווה הן. נסו אתם לעצור סבתא הנחושה בדעתה לעשות מעשה!
נזכר אני באותה הסבתא-רבא של כולנו מהלך טקס הדלקת המשואות, שבירכה את כולנו, ואת עם ישראל ומנהיגיו. כה יחידה ומיוחדת היא היתה, שהאצילה על כולנו הרגשה עילאית שלא נס ליחה. איפה עוד ניתן למצוא עולם מוזר ומשונה ומאמין ומתרגש ומרגש שכזה, מאשר אצלנו - העם היהודי שזכה לו בארץ אבותיו, היא ארץ ישראל שלנו! עם כל כמה שרע וקשה ולא נעים, ואנשים אלימים ומתפרעים וגונבים ואונסים ומתנהגים ממש כמו בסדום ועמורה, עדיין יש נקודות אור זוהרות, מכוונות, מרגשות ומשלהבות, דוגמת שרל שאזרה עוז ומילאה את משאלתו של נכדה זקרי (זכריה) ואשתו לעתיד - תמרה. היא עשתה מעשה, ואני לא מפסיק לחשוב על כך, שכן שלוש פעמים בשנה אנו אמורים להגיע לירושלים הבירה, ואסור לנו בתכלית האיסור להגיע בידים ריקות. והנה ירושלים עצמה קמה ואף התלבשה בשמלה חגיגית, שמלה לחתונת הנכד, ועלתה על טיסה וסיכנה את עצמה והייתה מוכנה לשבת שבועות בסגר לפני ואחרי, והכל בכדי לזכות ולראות את נכדה מתחתן לפי דת משה וישראל.
סבתי זכתה להגיע לארץ האבות ולהיות חלק מאותה לידה מחדש, והנה זוכה אני היום להתרגש כל פעם מחדש, על הניסים והנפלאות שממשיכים לקרות לנו עד עצם היום הזה.
