האנרכיה המתחוללת בימים אלה בישראל מייצגת 4 קבוצות אינטרסים עיקריות: חרדים - שאינם רואים עצמם חלק מהמדינה ואינם חשים מחויבים לה כאזרחים שווי זכויות וחובות; ערבים - שרואים עצמם אזרחים, אבל אינם מתנהלים כאזרחים שווי זכויות וחובות; חילונים (ומסורתיים?) - נורמטיביים, שהם הקבוצה הגדולה באוכלוסייה, זו שרובה הגדול הוא מי שנושאים בעול המלא של זכויות וחובות, מחויבים ומצייתים למדינה ולחוקיה; אנרכיסטים - מוכי שנאת נתניהו שמחויבים למדינה על תנאי - כשמחויבותם מותנית בכך שביבי לא יהיה ראש ה
ממשלה, שהימין לא יהיה רוב, שבית המשפט יהיה גם מחוקק ושהמדינה תאמץ ללא כחל ושרק את הפירוש האידאולוגי שלהם לפרוש המושג מדינת העם היהודי כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו מציאות הזויה, שמעידה על התפוררות מע' ההגדרות ומושגי-היסוד המשותפים לרוב מכריע של ציבור האזרחים במדינת לאום סולידרית.
בתוך הכאוס הקיים, פרי חוסר ידע, הבנה וחינוך דמוקרטי יסודי, מנסה כל קבוצה מהנ"ל לנהל ולהתנהל בגפה, כשהיא מייחסת לעצמה מעמד של "מצילי האומה" (מטעם עצמם, כמובן, משום שלא קיבלו מנדט לגיטימי מאף אחד אחר). כל קבוצה מנסה להכתיב לכל השאר נורמות של "מותר" ו"אסור" ובתווך ניצבים: ממשלה חסרת עמוד שדרה ואזרחים נבוכים שאינם מבינים מי בעל הבית, מי מוליך את הספינה, לאן ומדוע. כאוס, כבר אמרנו? -- זו איננה מדינה, זה איננו שלטון וזו איננה משמעת אזרחית.
מציאות "מופרעת" זו מתקיימת בצילה של מגיפת קורונה, שעד לימים אלה הפילה כבר כ-1,800 קורבנות בציבור הישראלי,
1 בני כל הגילים, גרמה נגעים מסוגים שונים, חלקם קשים מאוד וממושכים ליותר מרבע מיליון אזרחים מכל החוגים, הביאה לרוויה את יכולות מערכת הבריאות כאשר מספר החולים קשה עולה על 880 ומספר המתים כ-30-20 ליום! מספרים אלה נמצאים על גבול הקיבולת של מערכת הבריאות ומאיימים באי-ספיקה אם ימשך קצב ההדבקות הנוכחי.
בעבר, עוד בטרם שרתתי בצה"ל, סברתי שתכליתה של מדינה יהודית וציונית הוא קיום נורמלי של העם היהודי במולדתו הריבונית (ציונות). כהמשך ישיר לתפיסה זו, למדתי בשעורי האזרחות, שדמוקרטיה היא "שלטון העם, למען העם ע"י העם". בדור האחרון התחילו יודעי ח"ן להטיף לציבור מוסר "ולהסביר" שאין דבר כזה "שלטון העם" ואין דבר שנקרא "חוקי הכנסת", "סולידריות לאומית" או "נאמנות למדינה, חוקיה וערכיה". יש לעומת זאת: שלטון בג"ץ וצוויי היועץ המשפטי, ועל-פיהם ישק דבר.
כאשר שרתתי בצה"ל, סברתי ש"צבא ההגנה לישראל" פועל מכוח חוקי היסוד המגדירים את מבנהו, כפיפותו ותפקידיו. הוא כפוף לממשלה ותפקידו הראשי הוא להגן על המדינה ואזרחיה מפני אויבים, יהיה טיבעם אשר יהיה. בתקופה האחרונה התברר לי שגם יסוד זה בהוויה הישראלית כבר אינו שלם ומובן מאליו: חזות המדינה הסולידריות במדינה ממוקדת כיום בהפגנות מעטים, ותפקיד הצבא הוא לבצע מה שמתיר לו השמאל הפוליטי בישראל; בעוד הפוליטיקה הפנימית במגיפה (איום לאומי) אינה ממוקדת בשימור בריאות הציבור, אלא ביחסי הכוחות לכופף ידיים אד-הוק, בין "שונאי ביבי" ל"שונאי שונאיו".
לפי אמת מידה זו, חרדים שתומכים פוליטית בנתניהו הם "ידידי המקום והזמן" גם כשהם עבריינים וגם כשהם אנרכיסטים או פושעים בהתנהגותם ובחוסר האחריות שהם מפגינים לשלומם ובריאותם של אחיהם לאזרחות הישראלית. לעומתם אזרחותם, נאמנותם ואחריותם של אנשי שמאל, נמדדים לפי רמת ההפגנתיות האנטי-ביביסטית שהם יודעים לייצר.
המעניין, מוזר ומדאיג בתמונת מצב זו הוא שבאין לאף קבוצה דרך לשלוט במדינה או במגפה ובוודאי שלא בשתיהן, נוהג הציבור הישראלי כעדר שלקה בטירוף, מתרוצץ בין הפגנות, חורג מהוראות החוק ומתקנות הבריאות, אינו מציית למשטרה וכל "חכם ציון" מחליט לעצמו מה טוב לו - דוגמה קלאסית למציאות של התפוררות הסולידריות בציבור, לצד אובדן עשתונות של הממשלה. אף אחת מהקבוצות הנ"ל אינה יכולה להכתיב לאחרות דרכי התנהלות, משום
שאם חוקי המשחק הם דמוקרטיה - הרוב קובע ואם הם אנרכיה - אף אחד אינו שולט במצב. בין שני מצבים אלה ייתכן רק כאוס אזרחי מסוכן, שעשוי להתדרדר בנקל למהומות רחוב ואף מעבר לכך. המוצא היחיד האפשרי הוא, אפוא, בחירות חדשות חרף הקושי לערכן בימי קורונה, חרף העלות הגבוהה הכרוכה בהן וחרף ההבנה, שבחירות, אם לא תסתיימנה בהכרעה פוליטית ברורה על דרכה של מדינת ישראל בכל נושאי המחלוקת המרכזיים, תחזיר אותנו לאנרכיה חמורה עוד יותר. הכרעה כזו תחייב אכיפה של החוק והתקנות שבתוקף בכל האמצעים, לרבות שימוש בכוח, ללא קשר לשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא.
משבר הקורונה הופיע ככל הנראה בכדי לחדד את הניגודים ולהציב לפני כולנו תמרור אזהרה:
מדינה "יודעת" להתפרק, במיוחד אם אזרחיה עוזרים לה בכך. כשהיא מתחילה בתהליך, לרוב אין היא יודעת כיצד להפסיקו, ואילו הנהגתה או אזרחיה אינם מודעים למצבה האמיתי ולקרבת האיום בהתפוררות.
בעידן של משבר לאומי - רפואי או אחר - הקיום הלאומי מחייב ליכוד השורות, מזעור הניגודים, צמצום ההתנגחויות ומיקוד המאמצים להדברת האיום; מול איום - המענה האלמנטרי הוא אחדות.
בתנאים רגילים מותר וצריך לבטא הבדלי-דעות והשקפות במטרה ללבן מחלוקות ולנסות להגיע ל"מודוס אופרנדי" . אפשר בהחלט לקבל מצב בו חלק מהציבור מואס במנהיגות פוליטית ומבקש להחליפה, יהיו נימוקיו לכך אשר יהיו, ובלבד שיאמרן בכללים נורמטיביים. מובן שדעה זו אינה חייבת להתקבל על דעת רוב הציבור, אבל יש מקום וצידוק להביעה, לדון בה וללבנה. בדמוקרטיה תקינה קיימים לכך מנגנונים קבועים ומוסדרים בחוק ואין צורך להמציא את הגלגל מחדש. ויכוח ציבורי, לרבות מחאה, הוא בגדר הבעת דעה לגיטימית; לא תמיד כך ההפגנות. הפגנות נמצאות על הרצף שבין הבעת דעות להפעלת לחץ ציבורי באמצעות שיבוש סדרי החיים.
2 לכן, עליהן להתבצע תחת רישיון הרשות המוסמכת, כאשר היקפן ומטרותיהן מוגדרות מראש וכמו-כן מקומן, משכן וכללי התנהגות מחייבים במהלכן. הפגנות שאינן מקיימות כללי משחק אלה, אינן הבעת דעה אלא ניסיון מכוון להפר את הסדר הציבורי, להפוך את הבעת הדעה למכשיר-לחץ ולאלץ באמצעותו את הממשל, הציבור או שניהם,
להיכנע לגחמות מארגני ההפגנה. דמוקרטיה אינה סובלת אנרכיה. אלה שתי צורות חיים וממשל דיכוטומיות. ניצול הדמוקרטיה, להכנסת אנרכיה לחיים הציבוריים בדלת האחורית היא
לפחות הפרת אמונים.
הכשלון הממשלתי המרכזי בניהול המדינה מאז הוקמה ממשלת החירום, הוא בתחום
ניסוח, הסברה ואכיפת הוראות החירום למאבק בקורונה. חוקים ותקנות לא נוצרים בכדי שיעקפו אותם ואסור שיתפסו כניסיון "לעבוד על הציבור". אין גורם המשבש את אמון הציבור ברשויות יותר ממצב בו רשויות ממשל אינן מקיימות או אוכפות את הוראותיהן כהלכה, בקפידה ובאופן ענייני. בכדי שחוק יצור משמעת ביצוע, יש לאוכפו בכללים שווים לכל נפש בעוצמה אפקטיבית ובמנותק ממעורבות בוויכוחים פוליטיים הנוגעים לו. מורכבות המשבר הנוכחי נובעת מכך שמגיפת הקורונה מתחילה כמשבר רפואי, אבל מתרחבת במהירות למשבר כלכלי, חינוכי וניהולי ארצי משולב, ומוצאת את המערכות הפוליטיות הממלכתיות בלתי מוכנות להתמודדות. כאשר הממשלה מטילה סגר על התושבים, עליה לפעול במקביל להבטחת קיום כלכלי סביר לאלה שהסגר משתק את מקורות פרנסתם, ולמנוע במקביל ניצול לרעה של המצוקות הזמניות להפקעת מחירים ומעשי מרמה.
האחריות הישירה לתאום פעולות ויישוב סתירות בתהליכים אלה חלה על ראש הממשלה, כראש הרשות המבצעת. שכן, רשות זו אמונה על הפעלת מנגנוני הממשל הציבורי במדינה לשירות כלל אזרחיה (ולאו-דווקא לשביעות רצון כולם) במיוחד במצבי חירום.
3
ההפרה החמורה ביותר של החוק בימים אלה, היא באי-קיום (מכוון ומתריס) של הוראות הזהירות והבטיחות למאבק יעיל במגיפה. להפרות אלה שותפים חוגים חרדים בישובים שונים, מפגיני השמאל האנרכיסטי במוקדים הגדולים המוכרים - בלפור בירושלים, כיכרות רבין והבימה בת"א, בית ראש הממשלה בקיסריה, בכבישי הארץ ובחופי הים. הפרות חמורות לא פחות אבל מצומצמות יותר בהיקפן מתבצעות על-ידי חוגים חילוניים,
4 ומבטאת משמעת לקויה של הציבור.
הפרות המשמעת הציבוריות נובעות בחלקן מחוסר אמון, ובחלקן ממשקעים קודמים (אנטי-ביביזם מוצהר), כעס וחרדה בנושאי הפרנסה, הבריאות, איכות החיים ונזקים שונים ובלתי צפויים שספגו בגין אירועי המגיפה מחד וכשלון ניהול המאבק בה מאידך. במציאות רגישה מבחינה אמוציונלית, נתפסים גם מקרים קלי-ערך באופן אובייקטיבי כמכעיסים ופוגעניים באופן בלתי-פרופורציוני. התנהלות מתנשאת של פרנסי ציבור, וניסיון לגייס את המשבר לצרכי המאבק חרדים - חילונים במחלוקות שטרם נמצאו להן פתרונות מוסכמים או חוקתיים.
במציאות זו, שאלת האכיפה הופכת לשאלה קרדינלית. הציבור צופה ביכולותיה הירודות של המשטרה וחוזר ובוחן את גבולות חופש האנרכיה העומדים לרשותו (אנרכיה היא מחלה מדבקת. במדינה בה "אין פראיירים", היא מדבקת עוד יותר). להערכתי, צמרת המשטרה אינה משוכנעת שיש לה גיבוי ממשלתי לאכיפה מיטבית, תוך שימוש בכל האמצעים המקובלים למצב של חריגה שיטתית מהכללים הנורמטיביים, ונמנעת מ"העמדת הממשלה במבחן".
עניין האכיפה הוא קריטי בהיות המטרה צמצום חומרת הסגר בעוד כשבוע. הניסיון הרע והכושל ביציאה מהסגר הקודם, ומגבלות כושר הפעולה שמדגימה לפנינו המשטרה, מסכנים כל הישג שיושג עד למועד היציאה, אם לא ישמר "בשיניים". חייבים לתגבר את המשטרה בלפחות 5,000 איש לאלתר, ועדיף להיערך גם ל-10,000. יש לגייס תגבור זה מבין מחוסרי-עבודה, יוצאי משטרה שפרשו אבל יאותו לחזור, חיילי צה"ל במדי משטרה שיעברו הסבה מקוצרת לתפקידי שיטור, גימלאי משטרה ומשטרה צבאית שבריאותם תקינה ועוד. יש להכין מתקני כליאה למתפרעים ולהחזיר לשימוש פעיל את כל אמצעי האכיפה המקובלים, לרבות: מכת"זיות, רימוני עשן, רימוני הלם, גדרות בהיקפים גדולים יותר, מגרשים לאחסון זמני של כלי-רכב שיוחרמו ואמצעים לשיפוט מהיר של עברייני קורונה לסוגיהם. הציבור יבין את הרמז, מרגע שאמצעים אלה יגויסו ויופעלו ללא היסוס.
לישראל - ריבון אחד, חוק אחד, משטרה אחת וצבא אחד ואחד בלבד - אין להניח לשום ארגון או התארגנות מגזרית אד-הוק, להפקיע יחידות זו ולהציג עצמם כ"צבא הה(פ)גנה לישראל". 