יו"ר הקואליציה מיקי זוהר מעוניין לפרק את הקואליציה וללכת לבחירות. אין המדובר באחד מהח"כים של מפלגות האופוזיציה כיש עתיד וימינה השואפים להגיע עד לכס ראש הממשלה, אלא באיש שמתוקף תפקידו אמון, בין השאר, על שלמות הקואליציה - דבר אשר כמעט בלתי נתפס. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומנם מעוניין גם הוא בפירוק הגוף אשר הוא עומד בראשו, אך שלא כזוהר, הגדרת תפקידו אינה טומנת בחובה חיוב לשמר את אי-פירוקו של אותו הגוף.
כאמור, רה"מ, לו היה יכול והנסיבות היו מאפשרים לו זאת, היה גואל עצמו מן הממשלה הזו ורץ בכל כוחו על-מנת להגיע למחוז חפצו - ממשלת חסינות לה הוא תאב ושבמטרה להגיע אליה, היה הורס כל חלקה טובה במדינה; לא שהוא אינו עושה זאת כעת - הוא הורס כל מה שהוא יכול בשיטתיות אין קץ, אך לו היה עולה בידו להקים ממשלה שתספק את תאוותו וגחמותיו, הוא היה מקבל עודף מוטיבציה לזרוע אף יותר הרס. הוא אומנם מחבל בממשלה הנוכחית בכל דרך אפשרית, מערים בחרפה שלא נראית כדוגמתה קשיים על תפקודה, שלמותה ויכולתה להמשיך ולהתקיים, וכמעט וקורע אותה לגזרים, אך עדיין אינו חורץ עליה גזר דין מוות.
נתניהו, לפחות כרגע, אינו יכול לקבל את מבוקשו: אם לא יפרק את הממשלה, הוא יהיה חייב להעביר לבני גנץ את השרביט בעוד כשנה; אם יגדע את ימיה של הממשלה ביוזמתו ושלא במסגרת נפילת תקציב, הוא יהיה חייב להעביר את המושכות לראשות ממשלת המעבר לגנץ ובכך יאבד את הכתר; ואם יגרום לנפילת התקציב ויישאר בבלפור, הוא יסתכן בללכת ראש בראש מול נפתלי בנט, שהולך וסוגר עליו את הפער הן בכמות המנדטים והן בתשובה לשאלה מי מתאים יותר לכהן כרה"מ, ואולי יצטרך להעניק לו - לאויב המר הכי גדול שלו יחד עם איילת שקד - רוטציה. יתרה מזאת, בנט, למוד ניסיון מתחבולותיו של נתניהו, יהיה, במקרה כזה, עד ממקור ראשון לכך שרה"מ לא מקיים הסכמי רוטציה, וכנראה ידרוש את הבכורה בראשות הממשלה, או לפחות ידרוש לקבל יותר ערובות ובטוחות ממה שגנץ דרש. נתניהו, מצידו, יעדיף במישור הפוליטי את גנץ על פני שנוא נפשו, אך במישור האישי, שחשוב לו פי עשרות מונים, יעדיף לקבל מבנט חסינות; אך בכלל לא בטוח שהאחרון יספק לו את שרוצה נפשו.
כך או כך, הממשלה הזו אינה מתפקדת כראוי. גוש הימין וגוש השמאל מרכז המרכיבים אותה חלוקים בכמעט כל נושא אפשרי ונלחמים זה בזה שוב ושוב, וריבוי השרים מקשה על קבלת ההחלטות. וכמובן, נתניהו, כאמור, מנסה בכל דרך אפשרית למנוע את תפקודה התקין בכך שהוא, בין השאר אך לא רק, ממדר את גנץ וגבי אשכנזי ומדרבן אותם לפרוש ממנה, למשל, על-ידי כך שכמעט ונתן את ידו לעברת החוק להקמת ועדה לחקירת שופטים (מה שגרם לאריה דרעי, שנתן את מילתו כי ימנע מנתניהו לפרק את הממשלה, לנזוף בו, שהרי היא הייתה נופחת את נשמתה אם חוק זה היה עובר); או על-ידי התעסקות יתר מצידו, על חשבון דיונים חשובים בנושא הקורונה, בהפגנות ובניסיונותיו לסכל אותן; או על-ידי כך שהוא מהלך אימים על מערכות אכיפת החוק והמשפט באופן בלתי פוסק, משתלח בהן באופן בזוי ומנסה ללא הרף לרמוס אותן ואת הדמוקרטיה; ועוד ועוד.
פתיחה מהירה של המשק
הטיפול במגיפת הקורונה לקוי בלשון המעטה; אין מילים לתאר את גודל האבסורד. מבחינה בריאותית, הצלחת הסגר הראשון לא תורגמה כיאות להמשך ראוי לטיפול במצב, איש לא הגה או יישם אסטרטגיית יציאה, מה שגרם לבסוף לעלייה תלולה בתחלואה, ולא עלה בידי הממשלה להקים מערך קטיעת שרשראות הדבקה יעיל, מה שהוביל לביצוע סגר שני, שגם הוא הגיע מאוחר מידי.
הדבר נובע בין השאר מכך שכל שר דואג להצלחת המשרד עליו הוא אמון או למגזר שלו ולקהל מצביעיו: למשל - שרת התחבורה מירי רגב פועלת במרץ לפתיחת השמיים; החרדים מתנגדים בנחרצות לסגרים דיפרנציאלים הממוקדים באופן כירורגי בערים שלהם; שר האוצר ישראל כ"ץ, שנראה שהתחיל כבר להבין כי נתניהו שדרג אותו ממשרד התחבורה רק בכדי להטיל עליו את האשמה על גוויעתו של המשק (תמוה כיצד דווקא כץ, איש אהוב במפלגה אשר נחשב כמי שיכול לרשת את רה"מ, קיבל תיק כה חשוב, הרי נתניהו ידוע כמי שמשנמך או מבריח ח"כים חזקים מהליכוד) שואף למקסם את מורשתו ממשרד האוצר ומתנגד בכל תוקף להגבלות ולגזירות אשר יפגעו באופן בו יזכרו אותו כמי שהיה אמון על הכלכלה, ובגלל זה התנגד בזמנו להגבלות המתבקשות שהיו צריכות להיות מיושמות כבר ממזמן וכעת דוחף לפתיחה מהירה מידי של המשק; שר החינוך מתעלם מכך שפתיחת מערכת החינוך לאחר הגל הראשון הביאה לגל שלם של נדבקים ומהעלייה התלולה בתחלואה אשר חלה בדיוק כאשר נפתחה שוב בתחילת שנת הלימודים, ולמרות זאת מתעקש לפתוח אותה פעם נוספת; וכו' וכו'.
כמו-כן, בד-בבד הטיפול במגיפה הכלכלית והחברתית הנובעת מהתפרצות הנגיף אומר דרשני; אין מילים לתאר את גודל הפארסה. הרשות המבצעת לא השכילה לדאוג למשק באופן המניח את הדעת, התוכניות הרבות שהציגה לא נתנו מענה מספק, ובכלל הטיפול בנושא אינו משביע רצון; אין אופק תעסוקתי למובטלים, העצמאים קורסים ועסקים רבים נסגרים. נשאלת השאלה, מדוע הממשלה אינה פועלת לעידוד יצירת מקומות עבודה ולדמי אבטלה לעצמאים?
הליכוד וכחול לבן בפרט, ושני הגושים בממשלה בכלל, זרים זה לזה מבחינה אידאולוגית ברוב הנושאים; לכאורה - מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אך למעשה ניתן לקיים את הממשלה הנוכחית. על שני הצדדים - נתניהו והליכוד במיוחד - להבין את גודל השעה, ליישר ביניהם את ההדורים, ולפעול למען מיגור המגיפה, החייאת המשק, הבראת השסע החברתי וטיפול בשאר הנושאים הבוערים כגון ביטחון והמשך שעיטה לעבר שלום עם מדינות נוספות. הרי מה האלטרנטיבה - ממשלת חסינות אשר תדרוס את הדמוקרטיה? ממשלת ימין צרה אשר תסכן את הרוב היהודי בארץ? ממשלה שתתנכר ליהודי ארה"ב - התומכים המסורתיים של המדינה - ושתעדיף על פניהם את האוונגליסטים? ממשלה שתמשיך את הקו הביביסטי המפקיר את הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית ושממיט עלינו אסון בכך שהוא הורס באופן שיטתי את התמיכה הדו מפלגתית של ארה"ב בישראל, תמיכה כה חשובה למדינה שלא תסולא בפז?
עדיף שכחול לבן ימנעו את האסונות הללו. חוץ מזה, בחירות יעלו הון תועפות, יביאו להעמקת השסע החברתי, ויגרמו להדבקות המוניות בדרך לקלפי, זאת אומרת אם אנשים בכלל יצאו להצביע ולא ימנעו מכך בעקבות פחד מהנגיף; שיעורי הצבעה נמוכים ביותר עקב מגיפה יחללו את ההליך הדמוקרטי. בסופו של דבר, לעיתים קרובות הרע במיעוטו זה שם נרדף לדמוקרטיה.