דן שילון, שלרגל יום הולדתו ה-80 זכה לכתבת "חיים שכאלה" ארוכה ודביקה עם דני קושמרו ב"אולפן שישי", הוא ככל הנראה הדוגמה החיה הטובה ביותר לאריסטוקרטיה הישראלית המרירה שירדה מנכסיה.
ספון בחדרו האפלולי אי-שם רחוק מן העין, יושב דן שילון ומנצח על תזמורת וירטואלית. בתריסים מוגפים המגוננים עליו מהעולם האמיתי, הוא מכלה את ימיו עם שרביט מנצחים ביד, בוהה במסך טלוויזיה ומדמיין שהוא (עדיין) מנצח על תזמורת פילהרמונית גדולה. איזו המחשה נפלאה לאליטה צפודה, שאיבדה רלוונטיות וכל קשר למציאות. כל שנותר לו הוא להתבודד, להישכח מלב ולהיזכר במרירות בימים שבהם תנועות ידיו השפיעו על המציאות.
אין פלא שחלק כל כך גדול מהראיון עם המלך המודח והגולה של הטלוויזיה הישראלית מוקדש לליל המהפך שנצרב בתודעתו - ומוגש כך גם לצופים - כלא פחות מטראומה אישית, חברתית ולאומית. התדהמה מהתוצאה הלא צפויה ניכרת עד היום על הפנים הנרגנות, וחוסר ההשלמה המופגן עם תוצאות הדמוקרטיה הוא עדיין סימן היכר של הקבוצה שדן שילון הוא מנציגיה המובהקים: "בעלי הבית" בעולם התקשורת, שבמשך שנים ארוכות החזיקו במונופול טוטליטרי על עיצוב התודעה הלאומית, דרך כלי תקשורת שהם ניהלו בבלעדיות בהתאם להשקפת עולמם. באותן שנים, כך הם היו בטוחים, הם לא היו ישראל הראשונה; הם היו ישראל היחידה. עם רמות ניתוק כאלה, פלא שהשמיים נפלו עליהם בליל המהפך?
זה לקח זמן. בשנות ה-90 שילון עוד היה מלך במחוזותיו, הוא עבר עם מדורת השבט לערוץ 2, שם הוא שלט ביד רמה ב"מעגל" ונהנה ממונופול חדש: הוא ליהק את משתתפי המעגל, ובכך היה לקובע התמהיל של ה"ישראליות". הוא וחבריו מתגעגעים לעשור המופלא הזה; "המעגל" היה הניסיון האחרון של האליטה הדועכת להכתיב עבור כולנו מהי הישראליות. אחר כך כבר באו תוכניות ריאליטי בסגנון "כוכב נולד", ששיתפו את הצופים בקביעת הליהוק והפלייליסט.
את מה שקורה עכשיו, שילון כמובן מתעב. הוא "לא מתגעגע" להופיע בטלוויזיה, וחושב שאת גל"צ צריך בכלל לסגור. אם הוא ובני דמותו לא קובעים את התוכן והצורה, ואם דעותיהם לא מהודהדות שם - אפשר להוריד את השאלטר. תראו לאן הידרדרה המדינה, משדרת שפת הגוף שלו. הפרשן הפוליטי הבולט של התחנה הצבאית היום הוא יעקב ברדוגו - "תת-תרבות", הוא פולט כלפיי בגועל ובבוז. "תת-תרבות". צריך עוד הוכחה שזה לא פוליטי בלבד? גזעני? מה פתאום! זה רק במקרה שבין מירי רגב לברקוביץ', הוא חושב שברקוביץ' עדיף. דן שילון נגעל מישראל ה"אחרת" שהורידה אותו מגדולה, אלא שהיא לא באמת "אחרת" - הוא פשוט מגלה היום עד כמה היה מנותק.
מה נותר לו, לדן שילון, אם לא לשקוע במרמור בחדר האטום שבנה לעצמו? זה אולי עדיף על דמויות כמו אמיר השכל, שעוד נלחמות ברחוב בניסיון נואש להחזיר את ישראל שנגנבה מהן. גם הוא מתקשה להשלים עם אובדן היתרון ולהיפרד מזכויות היתר. אם יחסום כביש הוא יפונה בכוח או ייעצר, כאחד האדם. במדינת ישראל לקצין בכיר במילואים אין שום יתרון על שוטרת יוצאת אתיופיה. האולימפוס השתגע.
השכל לומד את זה כיום בדרך הקשה, אבל דן שילון, בין השאר מגיש "אולפן שישי" בעברו, משתייך לזרם אחר, שמאותת בכל דרך אפשרית שהוא כבר לא חלק מהישראליות. כל שנותר לו הוא להנחיל ליורשיו בעולם התקשורת את מורשת החמיצות והמרירות, ולפי מה שראינו, הם גומעים בשקיקה. אפילו השלוחה שלהם בפוליטיקה (גם הוא מגיש "אולפן שישי" בעברו) - יאיר לפיד - לא מצליחה להמריא. לפיד, שמלהק חברי מפלגה כמו שדן שילון ליהק משתתפים למעגל; לפיד שכמו דן שילון מתיימר להגדיר את הישראליות; לפיד שעד היום קובע מי הם "הישראלים היפים" - אלה שמפגינים, כמובן - ובעקיפין אומר לנו מי הישראלי המכוער. גם לפיד עומד להבין בדרך הקשה שישראל עברה הלאה מתרבות ופוליטיקה של ליהוקים והנדסת תודעה.
אפשר אולי להבקיע מדי פעם גולים, אבל לטווח הארוך זה אבוד. הדמוקרטיה הישראלית מנצחת את הכוחות האנטי-דמוקרטיים. הנה מסר חשוב לדן שילון, הנגעל מה"תת-תרבות", לממשיכיו בעולם התקשורת ולפוליטיקאים ההולכים בדרכם: שכחו מזה. לעולם לא נחזור לימים ההם, שבהם היינו צריכים לחכות לטלפון מהמפיקה של דן שילון כדי שתואילו בטובכם להכניס אותנו למעגל הישראליות.
