בא לו נגיף ללמדנו הלכות עולם ולהזכירנו נשכחות, ואנחנו בשלנו: כל פעם מתפלאים מחדש. "סגר שני"! צועקים ובוכים, מתרגזים ורוטנים, אבל זה לא באמת גל שני כי אם עדיין הגל הראשון. לגוף האדם עדיין אין מנגנון הגנה נגד הנגיף, שכן אנו לא מסוגלים לזהות אותו, כך שמה נשתנה היום מאתמול, באוקטובר ממרץ? אנחנו עדיין חשופים לחלוטין, ומגן אין. אנחנו יכולים לקרוא לכל תנודה גל, אך למען השקט הנפשי שלנו, ולמנוע בלבול, כדאי להזהר מלקרוא לכל אדווה גל. הנה אגדיר מספר גלים: גל ראשון עם מיליון חללים. גל שני בשל השפעת. גל שלישי כשהנגיף יעבור מוטציה. אלו גלים, לא גלי משנה, גלי ביניים, "קצת קשה לי" או "לא התרגלתי עדיין".
בארץ מרבים להצביע לעבר הדתיים ולהגיד "הם אשמים". הם מעבירים את המחלה שכן הם חיים בצפיפות רבה, עשרה ילדים בדירה, כך שהדבר בלתי נמנע. הם מתעקשים ללכת לבית הכנסת ולהשתתף בחתונות המוניות ובהלוויות רבות משתתפים. והדתיים, גם הם אינם טומנים ראשם בחול ויוצאים מיד למתקפת נגד: "להפגנות מותר אך לבית הכנסת אסור"? החילוניים הם מפיצי המחלה, יוצאים באלפיהם לחוצות ערים, מתגודדים, מצפצפים על הוראות המשטרה, לא שומרים מרחק, לא משתמשים במסיכות, והעיקר הולכים מכות, מקללים, ובשעה שהנפש סוערת, מי באמת מקפיד לשמור על הכללים?
בעת הסגר הראשון, היו "ערים אדומות", וכמובן שהן היו אזורים בהם מרבית התושבים דתיים. יצאו אז רבני הערים (או לפחות קומץ מהם, ואם לא אז ודאי שאחד) וניסו להדריך את אנשיהם. אצל הדתיים, הרב פוסק בכל עניין, קטן כגדול, ולכן מעניין עד מאוד לשמוע דעה שהיא למעשה בגדר ציווי "עשה"!
לפי אותו רב בודד (או אולי קומץ רבנים, או אולי רובם), אסור לצאת בטענות ובהשוואות. אם הוגדרה עיר בתור "אדומה", אז חייבים להתייחס לגופו של ענין ולהתנהג בהתאם, לכבד את ההנחיות ולבצע אותן במדויק ועד תום. לא צריך להתעסק ב""למה אנחנו ולא העיר לידנו" מלשון "למה לנו מגיע יחס כזה קשיח והם יוצאים זכאים מן ההפקר". הסביר אותו רב, שהמדובר בהצלת נפשות ובהגנה על הפרט והכלל כאחד, וכך אין מקום בכלל להסתכל בקנאה, לכאורה, באחרים, שאולי הנגיף לא פגע בהם כה קשות, או שנראה שלא מכבידים עליהם בעוד שאצלנו דוקא מתנכלים לזוגות צעירים בעת חתונתם ולמתאבלים בעת הלוויה, עת קיום מצווה כה חשובה.
הכלל "צרת רבים חצי נחמה" אינו עובד כאן. בדיני נפשות עוסקים בעיקר, לא בטפל, בממשי ובמעשי, לא ברגשות ובנפש עדינה. אם יוטל סגר מוחלט או צעדים מחמירים גם על ערים אחרות, האם הדבר יקל עלינו, מלשון, אם לנו קשה, אז צריך להיות קשה לכולם? מסתבר שגם הדתיים וגם החילוניים של ישראל במאה העשרים ואחת אינם כה שונים זה מזה למרות הכל. מבחינה חיצונית, השוני ניכר, אך מבחינת התרבות הקלוקלת שפשתה בכל חלקה טובה, שני הצדדים פשעו וחטאו. התרגלנו לשמוח בצערו של הזולת, לשמוח לאיד, להרגיש טוב כשקורה משהו "דווקא" לאחר. מסתבר שאין אנו עשירים כפי שאולי דימיינו לעצמנו. מבחינת ההתנהגות אנחנו נכשלים לחלוטין, ואכן, במדד העושר (ולכן האושר) אנחנו עניים ביותר.
גבולות
בא לו נגיף והוא יחיד ומיוחד במינו. בניו-יורק, בשל הוראות השעה, נאלצו לבטל חתונות יהודיות, אז מה עושים? אם לא היינו חוטאים לתרבות קלוקלת, היינו זוכרים שלחתן זוג נדרשים שני עדים. אם אפשר גם רב. אך היכן נאמר שצריך אולם ותזמורת ואוכל בשפע וסידורי פרחים ועוד ועוד? הזוג הצעיר מצפה לכך, כי ככה התחתנו כל חבריהם, אך חתונה יכולה להערך במסגרת מצומצמת בלבד בבית המשפט או העירייה (מבחינה אזרחית) ובבית הכנסת בנוכחות מספר מצומצם בלבד של אנשים, לפי דת משה וישראל, ואם בעוד חצי שנה או שנה ירצה ויוכל הזוג הצעיר לערוך חגיגה גדולה - אדרבה. כולנו הרי מתפללים שהנגיף יעלם עד אז, או שתמצא תרופה או יפותח חיסון. אך עד אז - בשביל מה זה נחוץ? למה לסכן את כולם? אלוהים ודאי לא רוצה בזה.
דיבורים והגיון בריא לחוד ומעשים טפשיים ומשובות הרגע החולף לחוד. הזוג לוחץ. ההורים משני הצדדים בלחץ. חייבים למצוא מוצא. הפתרון פשוט: מעבירים את החתונה לניו ג׳רזי, שם מותר. כמובן שיש בעיה קלה, שהלחץ אדיר, שכן כל החתונות של היהודים מניו-יורק עוברות לניו ג׳רזי. משלמים קצת יותר, מתפשרים קצת, בסוף נמצא פתרון, ניו ג׳רזי היא גלגל ההצלה.
ראו איזה יופי: הנגיף יודע שבניו-יורק מקפידים על הכללים, ולניו ג׳רזי הוא לא מוזמן. פשוט מאד: אסור לו לחצות מצד לצד, כי היהודים צריכים לחגוג, כל בעלי העסקים הקשורים לחתונה חייבים להמשיך בחייהם, והם כולם מתעלמים מהנגיף, שוכחים את הימים שיותר מאלפיים אנשים מתו מדי יום ביומו וממשיכים בשלהם.
איזה נגיף ממושמע! הוא מקפיד על הכללים. הוא לא יחצה מניו-יורק למדינה השכנה.
איזה נגיף חוצפן! איך הוא מעז להמרות את פינו ולחצות לניו ג׳רזי, הוא לא יודע? הוא לא שמע? פלא שראש העיר ומושל המדינה ניו-יורק מקפידים הקפדה יתרה בקשר ליהודים? זו לא אנטישמיות. זה צורך השעה.
ואני זוכר את חברי בני לוסטיג ז"ל שנולד במחנה DP בגרמניה שלאחר המלחמה. איזו חתונה הייתה להוריו, שניהם ניצולי שואה, באותו מחנה לאחר השחרור ממחנות ההשמדה של הנאצים? בכל זאת הם התחתנו והביאו ילד לעולם, ואלוהים ראה זאת ונהנה עד מאוד ובירך אותם עד יומם האחרון.
שדות התעופה
מי שטס לאחרונה יודע שהטיסות מלאות עד אפס מקום, חברות התעופה לא מקפידות להשאיר כסא בין נוסע לנוסע (להפך, מקפידות הן למלא כל כסא) והרבה נוסעים לא מקפידים על מסיכות. אוכל לא מקבלים, גם שתיה בקושי, ועכשיו יש תרוץ חדש לכל דבר: "בגלל הנגיף, הדבר נעשה לטובתך"! אנחנו חוסכים, אתה סובל, אבל הכל לכאורה לטובתך. עד כמה אני אוהב את חברות התעופה!
חברות הדיוטי פרי תכננו לפתוח מחדש את החנויות באחד בנובמבר ודחו זאת לאחד בדצמבר, אך בינתיים הנגיף ממשיך בשלו, תרופה וחיסון אין עדיין, ובלי מגן המצב הולך ומחמיר. ראשית בארץ ערב ראש השנה, אחר כך באירופה המערבית ובעתיד הנראה לעין גם בארה"ב. האם התאריך ידחה? האם אנו בפני גל שני אמיתי עם בוא החורף? האם מדינות יסגרו את גבולותיהן כמו שעשו לפני שבעה חודשים?
ניחא, אפשר להסתדר גם בלי קניות בדיוטי פרי, האם לא כך? קשה, קשה כל כך, במיוחד למי שרגיל לטוס לקפריסין ולונדון, ניו-יורק ופראג, יוון ואיטליה. בכל אשם נתניהו, שכן בגללו אי-אפשר לסוע, בגללו יש נגיף, ובגללו אנחנו בברוך בו אנו נמצאים! טוב לפחות שניתן עכשיו לטוס לדובאי, כי שם ארץ ירוקה, והם יאהבו אותנו מאד, הישראלים שמגיעים אליהם עם הנגיף! נעים מאד, נעים להכיר, אנחנו היהודים שתמיד שנאתם. ראו, אנו באים וידינו אינן ריקות - הנה, הכירו את הבלתי נראה, שמו קו-ויד-19, מתנה לכבוד חוזה השלום שכנסת ישראל רק אישרה.
עוד בארה"ב
הנוצרים בארה"ב נלחמים בחרוף נפש על זכותם להתקהל ולהתכנס בבתי התפילה שלהם. כמו בארץ, גם הם טוענים (בתחילה בפני המחוקקים ונבחרי הציבור ועתה בערכאות) שזו אפליה ללא סיבה: למפגינים מותר לצאת לרחובות, אז מדוע להם אסור? הם נזהרים משנה זהירות, ואלוהים ודאי בצידם, מגן הוא עליהם שכן מצפה הוא מהם להתכנס לעבודת השילוש הקדוש, בעוד מרבית המפגינים אלימים, בוזזים, מעלים באש, גורמים לנזק ומתעלמים מהחוק ומההנחיות.
חסר לי אותו פסטור בעל שיעור קומה שיקום ויגיד לכל עוקביו, "הסכיתו ושימעו, שעת סכנה היא זו, אסור בתכלית האיסור לבוא לכנסיות. אלוהים מעמיד אותנו בניסיון. הפתרון הוא לא לעשות דווקא. אלוהים לא רוצה זאת, הוא בוחל בחוסר המשמעת שלנו, בתרוצים העלובים, במתנות שהוא לא ביקש. עוד יבוא יום ונחזור להיות ביחד, עד אז, המלאכה מרובה - עלינו לתמוך בזקנים ובמבוגרים ובחולים ובחשופים למחלות עליהם נאסר לצאת מבתיהם. עלינו לעזור לבעלי העסקים שנהפכו מחוסרי עבודה מאונס. עלינו לתמוך בכל ההורים שילדיהם בבית (ומשגעים אותם ללא הפסקה). עלינו לתמוך זה בזה, בכדי לצאת מחוזקים, בחיים מהמשבר הזה, מזו המגיפה".
הנשיא חלה והבריא. פסטור הייגי חלה. האם הם יובילו וינהיגו אותנו נכונה? היכן המנהיג בעל שיעור הקומה שיעזור לנו לכולנו להתמקד בעיקר ולא בטפל? מה שקורה בשטח הוא הפוך לחלוטין. הפסטורים משלהבים את הרוחות, למרד של ממש. הם, בדיוק כמו הערים האדומות בארץ, מופלים לרעה, ולא יכול להיות כך! פשוט, הם יקריבו את חייהם על אמונתם.
זו אותה אמונה, נזכיר להם - לא לנו, שעד המגיפה הייתה מעורערת עד מאד. פסטורים היו מעוניינים בנוכחות מספרית, לא כל כך בערכים. בכדי לא לנדנד או לטלטל את הספינה יתר על המידה, הם זנחו את ערכיהם, ערכי התנ"ך והברית החדשה, לטובת שקט תעשייתי. כך לפיהם, לא לפי יהודי שאולי חשוף וקשור אליהם.
האם זה מה שאלוהים רוצה? שהם יגיעו דווקא בשעה זו בהמוניהם, זקנים, נשים וטף, לכנסיות? שידביקו זה את זו, זקנים עם נערים, בחורים עם בחורות? בין שיר לריקוד, בין הקרקר ללגימת היין, מיד ליד, מפה לפה, באוויר - הנגיף יחגוג לו. הנה כמה טוב וכמה נעים שבת אחים גם יחד! אומר לו הנגיף וממשיך: לי העבודה כל כך הרבה יותר קלה, שמות אעשה בהם, טפשים שכמותם. הם באמת לא יכולים להתאפק?
מסתבר שהתרבות הקלוקלת שהשתרשה לה בארץ, הן בקרב הדתיים והן אצל החילוניים, היא התרבות המקובלת בארה"ב. אין חדש תחת השמש, ולכן לנגיף כה קל לבצע את זממו, להוציא לפעולה את פקודותיו.
לא רק שאין חדש תחת השמש, בפסח שעבר שאלנו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכה הרבה השתנה. השנה, בחג הפסח שיבוא אלינו לטובה, נשאל בשנית "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". האם נוכל לענות באמת ובתמים "הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו מסובין"? אם נמשיך במסלול בו אנו נמצאים, פסח התשפ"א לא יהיה שונה מפסח התש"ף. ובכל זאת - למרות צורת ההתנהגות המתלהמת שלנו - אנחנו מלאי תקווה.