כל הסימנים מצביעים על חזרה ל"נורמליות" אחרי הסגר השני, שאינה נורמלית כלל ועיקר. בהכריזה עליו שמה הממשלה לפניה שתי מטרות מרכזיות: בלימת שרשרת ההדבקות ויציאה מתוכננת מסודרת ומודרגת, שתמנע חזרה על האנדרלמוסיה, שמוססה אחרי הסגר הראשון את הישגיו היפים בזמן קצר להפליא. את חולשת האופי והמנהיגות של הגורמים המנהלים את המשבר, קל לראות בימים אלה בשתי תופעות: הקדמת היציאה בפועל, מבלי להודות בכך ששוב נלחצו לפעול ע"י "דעת האינטרסנטים" במקום השכל הישר המקצועי והרחבת מסגרת התחומים החוזרים לפעילות מעבר לכוונה המקורית של קבינט הקורונה בראשות ראש הממשלה. הרחבת התחומים שיכללו בשלב הראשון, היא תוצאה של פוליטיקה בן-מגזרית ובין-ענפית, שהממשלה כושלת בהתמודדות מולה בפעם השנייה. הדבר החמור ביותר בשתי הסטיות, היא הרפיסות שמציג השלטון כלפי קבוצות הלחץ, שאליו מתלווה אזלת-יד בתחום הכנת האמצעים וגיוס הכוחות הדרושים לאכיפה אפקטיבית.
במאמר: "החיפזון מהקורונה -2", כותב רון בריימן שהתופעה מזכירה את עקרון פארטו, דהיינו 80% אחוז "מהקלקולים" על דרך היציאה נובעים מציבורים שהם מיעוט יחסי בכלל הציבור ולא קשה לזהותם, ("ברסלבים שחורים = דגלים שחורים"), ו-20% מקורם בתרומת ההנהגה. תאוּרית הדברים נכונים בעיקרם. אני נוטה לתקן מעט את היחסים ומעדיף "פרטו מתוקן" של 65% ציבור מול 35% הנהגה.
אני מייחס משקל גבוה יותר לאוזלת ידה של הממשלה באכיפת החוק ותקנות הבטיחות, בהכשלת "משטר היציאה" המסודר והאחראי, אותו הבטיחה המדינה לציבור אחרי הניסיון המר בפעם הראשונה.
מהלך הסגר הוא מהלך נכון ואפקטיבי. באין תרופה למגיפה וברמת הדבקה גבוהה, אין לממשלה כלים אחרים לנסות ולעצור את התהליך על-מנת שלא יהפוך לאסון לאומי ממשי. אולם, המהלכים המשלימים לסגר שאותם היה על הממשלה לעשות כחלק מהמהלך הכולל, במיוחד לקראת פתיחתו - אינם מתקיימים או שהם נרפים, חפיפים, חלקיים, לא מסונכרנים ולעיתים גם לא מספיק ברורים לציבור. מבחינות אלה אנו חוזרים כמעט במלואן על שגיאות הסגר הראשון.
אין ספק שהציבור נפגע מהמחלה ומהסגרים, כשם שאין ספק שלא ניתן לנהל מהלך מורכב כל כך בסימטריה מלאה ואחידות מופתית מול כל אזרח באשר הוא. ככל שהאזרחים מתרשמים שהממשלה עושה כמיטב יכולתה, סובלנותם למצב וסבלנותם לשגיאות גוברות ומעמיקות, ולהפך. הסגר הראשון לא הניח מבחינה זו יסודות מוצקים לזה שאחריו. אם לוקחים בחשבון שיש המנסים מסיבות פוליטיות למנף - בין אם במהלכים העומדים בסתירה להוראות הממשלה ובין אם בניסיונות ילדותיים לנהוג בחוסר אחריות ולהתחמק מענישה - את קשיי הציבור במגיפה למטרות אחרות, כגון הדחת ראש הממשלה שלא באמצעות בחירות, הופך עניין האכיפה חשוב וקריטי להצלחת המאמץ הלאומי.
אכיפה אפקטיבית הכורכת חובות עם זכויות, היא המענה הראוי ביותר; זו משמעותה של שותפות-אמת. כך, למשל, ציבורים שאינם מצייתים לחוק או להוראותיהם של אוכפי החוק מאבדים את רישיונם לפעול, את הביטוח הנדרש להם לשם הפעלת עסקיהם כשאלה מהווים חלק מרישיון ההפעלה, וצפויים לענישה מוגברת, מרגע שהם הופכים לעבריינים סידרתיים. אכיפה אפקטיבית חייבת לקיים רישום אירועים מדויק, שבין היתר מאפשר לבסס
עילה לענישה מוגברת, השעיית זכויות או שילוב השניים ליצירת אפקט הרתעה מוגבר.
אין לקבל מצב בו עבריינים מיתממים בתירוצים, או "ממציאים" פרשנויות משלהם לגבולות ההיתרים או האיסורים שקבעו להם השלטונות המוסמכים. הקלות נורמטיביות המנסות להתאים מציאות יחידנית או ייחודית לתקנה כללית, הן מעשה חיובי, רק אם הוא נעשה בשילוב ותאום עם הרשות האוכפת, ולא כדרך לעוקפה או להכביד על פעולתה ולהערים על המוסדות הממלכתיים. הציבור מבין היטב מתי הוראות אכיפה מכוונות להשיגה בפועל ומתי הן כסות להעלמת עין, המזמינה הפרה. העלמת עין היא עבירה מצד הרשות האוכפת. במצב המתוח הקיים, היא אף מזיקה מאוד, בהשחתת מידות לרבות פגיעה באמון הציבור ובאמינות וסמכות הרשות האוכפת.
הפגנות פוליטיות הפכו בחודשים האחרונים לנורמה שלילית
שמתירה בפועל עבריינות נרחבת תוך עצימת עין של השלטונות. משנקבע בפועל כלל זה, הפכו ההפגנות למודל התנהלות לקבוצות אינטרסים רחבות בציבור החרדי ובחילוני, כגון בעלי עסקים קטנים ועצמאיים. לא ניתן לנהל מציאות כזו לאורך זמן. חייבים ליצור מכנה משותף אחד בין כולם לאיסורים, היתרים וכללי אכיפה וענישה.
1
שעורי האכיפה המשטרתית הירודים יחסית מאז חידוש התפילות וההפגנות במוצ"ש, 17.10.2020, בת"א וירושלים, מעוררים חשד בדבר קיומן של הנחיות פוליטיות סמויות, המונעות בעדם לפעול במלוא העוצמה וללא משוא פנים נגד עברייני קורונה. אימות חשד מעין זה הוא ארס ממית למאמצים לשנות את היחס ודפוסי ההתנהגות של הציבור כלפי הוראות הזהירות והבטיחות. ולאי-שת"פ עם צוותי המעקב אחר שרשראות ההדבקה, שיכשיל את מדיניות הסגר השני. חיוני לבודד את הפעילות האכיפה מכל שמץ חשד לקיומם של שיקולים פוליטיים-סקטוריאליים. כל המאמץ הלאומי בחודשים הקרובים ואולי בכל שנת 2021, תלוי בכך.
אחת השגיאות החמורות של הממשלה בעניין היציאה השנייה, היא הופעת נתניהו במוצ"ש האחרון (17.10.2020) וקביעתו שאין לממשלה יכולת לאכוף את "גזרותיה" על הציבור המפר אותן. מצד אחד, אני מקווה שאמירתו נכונה למרות שגלום בה כשל תכנוני וניהולי חמור בצורה קיצונית.
אחרת, התנהלות הממשלה תכסיסנית היא ומטרתה יצירת אופציה לגל שלישי, שיוביל שוב לצעדי חירום אשר יותירו בידי רה"מ יכולות תמרון פוליטי שאינן דרושות למאבק במגיפה אלא למטרות אחרות; ואז תוצב בפנינו שאלה חמורה אחרת:
האם לא הגיע הזמן לשחרר את נתניהו מתפקידו ללא תנאי"?
מאידך-גיסא, אם טיעון זה נכון הוא, מדובר בכשל תכנוני וניהולי חמור.
אם הפעילות החסרה של המדינה באכיפה, היא תולדה של מחסור בכוחות אכיפה שהם מפתח לשימור הישגי הסגרים שכבר עברנו, על הממשלה לגייס לאלתר כוחות נוספים של שוטרים או פקחים במספרים הנחוצים ובזמן קצר שיעסקו אך ורק באכיפה אקטיבית ואפקטיבית. בד-בבד יש להחמיר בענישה - קנסות, מניעת יכולת לפעול (סגירת מפעלים ומתקנים וכו), מעצרים ומאסרים, ובעיקר סנקציות נגד אנשי ציבור המטיפים לאי-ציות להוראות הממשלה. עניין האכיפה חשוב גם לצורך שיתוף הפעולה של הציבור עם החקירות האפידמיולוגיות. בניית המערך העוסק בכך בסיוע פיקוד העורף, הוא צד אחד של המטבע. רתימת הציבור לשת"פ אמין ומלא עם מערך זה, הוא הצד השני. לשם כך חייבים השלטונות לשכנע את האזרחים שהמידע שהם מספקים תורם לתפקוד הלאומי, ולא רק למחקרים אקדמיים או לפרקליטות להכנת כתבי-אישום.
ארבע סכנות חמורות עומדות לפתחנו כתוצאה מכשלי האכיפה עד כה: א. אובדן אמון הציבור בממשלה ב. נטילת החוק ע"י הציבור לידיו, באין גורם ממלכתי האָמון על הבטחת זכויותיו ג. פרימת הסדר הציבורי וכשל חמור של הסגר השני, מלווים בהתפרצות חמורה של המגיפה ד. אלימות בלתי צפויה ובלתי נשלטת, בשל האנרכיה שמשתלטת על הרחוב - זו למעשה הסכנה הגדולה ביותר.
