מפגן מרהיב של לוליינות מילולית

פרשיות אביחי מנדלבליט מסרבות לרדת מסדר היום התקשורתי ובכול פעם נחשפים חומרים עסיסיים חדשים. בתוך הסאגה הבלתי נגמרת הזו, לא נפקד מקומם של שופטי בית המשפט העליון שדנו בזמנו בעתירה כנגד מינוי מנדלבליט ליועמ"ש. נטען כלפי השופטים שבעת שישבו על המדוכה, לא היו ערים לחלק מהעובדות במקרה הטוב או הוטעו במקרה הרע. בניגוד לכך, טען שי ניצן פרקליט המדינה לשעבר, בתגובתו להקלטות מנדלבליט-נוה, ש"בית המשפט היה מודע היטב לנימוקי הסגירה המדויקים". גם הנציב דוד רוזן שנדרש לאחרונה לעניין, מצא שבפני בית המשפט עמדו כל העובדות. זה אולי המקום לחזור לפסק הדין עצמו כדי לבחון מה חשבו השופטים, מה בדיוק אמרו והאם הם באמת "ניקו את מנדלבליט מכול אשמה" כפי שזה טוען? ראשית, עיקר פסק הדין עוסק בענייניים אחרים, את ה"גועל נפש" הספק פלילי השאירו לסוף והקדישו לו כמה הערות שוליים בלבד. שניים מחמשת השופטים שדנו בעתירה התבטאו בנושא החקירה הפלילית כנגד מנדלבליט. השופט נעם סולברג צוטט אומר: "עבר פלילי זה לאחר הרשעה. אנו יודעים כי במחשבי המשטרה נרשמים גם תיקים סגורים אך הבדל גדול בין עבר כזה לתיקים סגורים". לפי דבריו אפשר להסיק שסולברג טעה לחשוב שתיק החקירה של מנדלבליט כבר נסגר וכידוע התיק נשאר פתוח. אומנם היועץ יהודה ויינשטין המליץ לגנוז את התיק, אך בשל הוויכוח על עילת הסגירה התיק לא נסגר מאז ועד עצם היום הזה. גם השופט סלים ג'ובראן טעה כמו עמיתו שהתיק סגור ולכן אמר "דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה". אפשר להניח ששני השופטים יודעים להבדיל בין המלצה לסגירה ובין סגירה בפועל, אך איש לא דאג לעדכן אותם או לתקן את טעותם. למרות שטעו או הוטעו מדובר בפרט זניח. הרבה יותר חשובה עמדתם בנושא נימוקי ההמלצה לגניזת התיק. והאמת, הנימוקים של שני השופטים הנכבדים הם "מפגן מרהיב של לוליינות מילולית". השופט סולברג קובע כי "למקרא החלטת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה עולה כי זו מבוססת כל שני אדנים מרכזיים - האחד בתחום הראייתי השני בנושא אשמה". ניסוח יפה מאוד, רק מה? השופט נעם סולברג בדיוק כמו עורך הדין וינשטיין, "שוכח" להסביר לנו מהי אותה "החלטה שעולה מהכתוב" ונמנע מלפרט או לפרש את שני האדנים המרכזיים להחלטה. הוא לא מבאר לנו האם אותו "אדן ראייתי" הוא העדר ראיות (חוסר אשמה) או אולי העדר ראיות מספיקות. אשר לאדן השני יכול היה השופט סולברג להגיד שעוסק ב"חוסר אשמה" אבל בחר בביטוי הרבה פחות מחייב "בנושא (של) אשמה". השופט ג'ובראן נוקט גישה זהירה וכך הוא כותב: "במקרה שלפנינו, היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין נמנע מלציין את סיבת הסגירה במפורש, אך למקרא החלטתו לסגירת תיק החקירה, דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה".

סגירת התיק

המשפט הזה הוא מלאכת מחשבת של ניסוח, הליכה בין הטיפות והבנתו דורשת התעמקות. ראשית אליבא דג'ובראן היועץ כן החליט על עילת סגירה רק נמנע מלציין אותה במפורש. כמו-כן, לפי השופט, נימוקי הסגירה כן ברורים "למקרא ההחלטה". למרות שהנימוקים ברורים לדעתו, גם השופט ג'ובראן, בדיוק כמו עמיתו סולברג, לא משתף אותנו בהם, משאיר אותם נסתרים ומפרש אותם בשפה זהירה מסויגת ולא מתחיית תוך שימוש בביטוי "דומה כי". ועכשיו ללב המשפט "התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה". נעזוב גם לרגע את זה שהתיק לא באמת נסגר. למה בעצם התכוון כבודו ומה מסתתר מאחורי הניסוח המעורפל הזה? אפשר להניח שבחירת המילים וניסוח המשפטים לא נעשו בהיסח הדעת, כל מילה נשקלה היטב והשופטים היו ערים לדקויות המילוליות. השופט ג'ובראן הרי יכול היה להגיד שהתיק נסגר מחוסר אשמה או מנימוקים של חוסר אשמה ולא אמר. במקום זאת הוא בחר להשתמש בביטוי סתום: "שיקולים של חוסר אשמה". ומה זה בכלל סגירה מ"שיקולים של חוסר אשמה"? ומדוע לציין "בין השאר"? השופט ג'ובראן מייחס ליועץ וינשטיין "שיקולים של חוסר אשמה". איננו יודעים האם וינשטיין שקל באיזה שהוא שלב סגירת התיק מנימוקים של חוסר אשמה אבל דבריו, המלצותיו והמכתב לראש הממשלה נתניהו מעידים בדיוק להפך: הוא סבר שמעשיו של מנדלבליט פסולים גם אם אינם מצריכים הגשת כתב אישום, מטילים עליו צל ערכי והופכים אותו לא ראוי לתפקיד. אולי השופט ג'ובראן סבור שההימנעות מלנקוב בעילת הסגירה היא שמעידה על "שיקולים של חוסר אשמה" איננו יודעים. נניח שמנדלבליט חף מפשע. מדוע לציין "בין השאר שיקולים של חוסר אשמה"? האם חוסר אשמה הוא נימוק לא מספיק שנדרשים נימוקים נוספים לסגירת התיק במקרה כזה? ואם כן מהם אותם נימוקים ומדוע אינו מפרט אותם? סביר להניח שהנימוק האחר הוא "נסיבות האירוע" או "חוסר עניין לציבור", נימוק שבו תמכו היועץ וינשטיין ושי ניצן. אבל אם הוא באמת חף מפשע מה ההיגיון לציין זאת? נראה לי שההיגיון המשפטי של השופט ג'ובראן עובד כך: כיון שהיועץ לא ציין במפורש את עילת הסגירה על השופטים לפרש אותה במקומו. זה שוינשטיין המליץ לא להגיש כתב אישום ונמנע מלציין את עילת הסגירה מעיד על כך שחשב שמנדלבליט לא אשם. אם הוא לא אשם אז הוא חף מפשע. התיק נסגר לפי ג'ובראן בגלל חצי "חוסר אשמה" וחצי "חוסר עניין לציבור". ובשביל מה דרושה העילה הנוספת? זו הדרך של השופטים להגיד שהם אימצו את המלצות וינשטיין והפרקליטות או במילים אחרות אנחנו לא באמת התערבנו, רק אימצנו המלצות של אחרים. הניסוח של השופט ג'ובראן מזכיר לי את ההסבר של נפוליאון מדוע לא תקף את עכו בתותחים. "לא תקפתי את עכו בתותחים מכמה סיבות" צוטט נפוליאון לפי הסיפור "בין השאר משום שלא היו לי תותחים".

חשד לביצוע עבירה

אלא שהרוח המקלה שנושבת מדברי השופטים נמצאת בניגוד גמור לדעתם של היועץ ויינשטין, שי ניצן ורוב הפרקליטים. כולם פרט לאחד הרי חשבו שיש לסגור את התיק בעילה של חוסר ראיות מספיקות או מחוסר עניין ציבורי ולא בעילה של חוסר אשמה, אולם כיון שכול אחד משיקוליו נמנעו בכוונה תחילה מלהודיע למשטרה את עילת הסגירה ניצלו זאת השופטים לפרשנות מקלה. רק למען הסר ספק. שי ניצן כותב באופן ברור "אשר לחשד לביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט... המלצת פרקליט המדינה לגנוז את תיק החקירה בעניין זה התבססה על קשיים ראייתיים מסוימים להוכחת ביצועה של העבירה האמורה על-ידי מנדלבליט ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי... וכן על כך שגם בהתעלם מהקשיים הראייתיים, מכלול נסיבות האירוע כולו... מובילים למסקנה כי אין הצדקה להגיש נגדו כתב אישום". בגלל העדר ראיות מספיקות אין הצדקה להגיש כתב אישום, איש לא הזכיר חוסר אשמה. מה לא ברור? מהדיון עולה גם ששופטי בית המשפט העליון הכירו את הנתונים והבינו היטב שהמלצת היועץ המשפטי והפרקליטות היא לסגור את התיק מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. אולם, כמו נערת גומי משפטית, הם התפתלו כדי לחלץ עבור מנדלבליט ניסוח מעורפל ופתלתל מספיק שיאפשר לו לטעון בהמשך שהשופטים בעצם ניקו אותו מכול אשמה בלי שהם קבעו זאת באמת. בתזכיר על הדיון בבית המשפט כותב שי ניצן "מתיאור קביעות בית המשפט העליון לגבי התנהגותו של מנדלבליט, נלמד כי בית המשפט העליון סבר לכאורה שאין מדובר בהתנהגות פלילית, ולא סבר כי מדובר בעניין של חסר ראייתי בלבד". העליונים, כותב ניצן במפורש, סגרו את התיק מחוסר ראיות ולא מהיעדר ראיות וגם מסיבה נוספת. מהי אותה סיבה נוספת, הוא אינו מפרט. קשה להבין כיצד מקריאת המשפטים הברורים האלה הגיע הניצב רוזן למסקנה ש"אליבא דפרקליטות, נכון היה לסגור התיק בהעדר אשמה" וגם ש"מצאתי פגם בהימנעות הפרקליטות מליתן מענה בכתב לבקשת ד"ר מנדלבליט לסגור התיק במשטרה בעילה של היעדר אשמה". איך הגיע הנציב רוזן למסקנה שהפרקליטות תמכה בסגירת התיק מחוסר אשמה ורק בגלל בעיית ניגוד העניינים נמנעה מלעשות זאת? רק לו פתרונים. שי ניצן אמר באופן ברור את ההפך. אז מה יש לנו כאן? שופטים שיוצאים מגדרם כדי לעזור לקולגה? משחק פוקר בו כולם מרמים את כולם? ומה כל זה מלמד? אלף, שגם שופטים כמו כולם קודם מחליטים מהבטן ואחר כך מסבירים מהראש, קודם קובעים את התוצאה הרצויה ואחר כך ממציאים את הנימוקים. בית, ששופטים כמו כולנו, מבינים את העובדות איך שנוח להם להבין. ודי לחכימא. גימל, שאלף משפטים מסובכים לא יכולים להסתיר אמת פשוטה אחת והיא שהתיק של מנדבליט היה צריך להיסגר מחוסר ראיות מספיקות ולא מחוסר אשמה.