מלחמת יום כיפור "זכתה", וזוכה גם עכשיו, לעיסוק תקשורתי רב. אך גם לוקה בליקוי חמור. שוב ושוב מתברר כי המלחמה החשובה הזו לעתיד ישראל, איננה מכוסה כראוי מכל "אגפיה" העובדתיים. אינני מתייחס רק לסרט "שעת נעילה", שעל פרקיו הנוכחיים ניתן לומר שבחים, אלא על הפקות לא מעטות, על המכלול, שאליו ברצוני להתייחס.
ראשית להיסטוריה, התפנית הגדולה, שחלה ב-14.10.73 (דווקא זו שהקדימה את הצליחה שחלה למחרת, ב-15.10.73), והפרשנות לה היא זכתה. תפנית זו לא הייתה בחזקת "עוד קרב", אלא בפשטות הפכה/שינתה את פני המלחמה, יצרה אותה כעוד יהלום בשרשרת יהלומי הניצחון של צה"ל.
אבל יותר מכל דבר אחר, כשלה המדיה כישלון חמור באקורד הסיום. אוהל אחר פחות מדי. מי מכיר ומי יודע? מדובר באוהל בו נחתמו הסכמי שביתת הנשק. מי היו גיבורי אקט הסיום הזה? משלחת ישראל (המנצחת) ומשלחת מצריים (המובסת). היכן היה האוהל? ובכן בק"מ ה 101 מ... קהיר. על אדמת מצריים! לא פחות.
במעט החומר עליו עברתי, כלומר סרטים בהפקה ישראלית, אין אף צילום של אותו "סתם", אוהל. יותר מכך, קיימת התעלמות, העדר מוחלט, של כיסוי מצולם, מהנעשה בתוכו. סצינת החתימה על ההסכם למשל, כן, זו שמקפלת בתוכה את אותה אמת היסטורית בממדי ענק, זו המהווה סמל, בעצם קיומה - נעדרת, לא מוצגת. לא בסרטים שלאחר מעשה, ועד כמה שזכור לי גם לא במדיה החדשותית האלקטרונית בכלל. הסיבה להעלמה, למחיקה? המדיה מסרבת, נחרצות, לרישום המלחמה הזו, כעוד מלחמה בה נצחה ישראל.
המדיה החלה כבר אז, ב-73, את מלחמתה באתוס הציוני. המדיה החליטה כבר אז, ב-73 על-כניעתה ל"פוליטיקלי קורקט". שני המרכיבים החדשים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שיביאו אותנו, כעבור שנים, לאסון אוסלו ולאינתיפאדות הראשונה והשנייה. ההתעלמות מהאמירה הברורה, המצולמת, הקובעת למי הניצחון, מי באמת זכה בו, היא בחזקת מחדל גדול בפני עצמו, אך גם כשל גדול של המדיה הישראלית. אותה מדיה, שכבר אז היה לה חשוב מאוד לקָבֵּע את עובדת המחדל, עלתה במועד ההוא גם על מסלול הינדוס התודעה הישראלית, בכל הקשור למלחמה זו.
כך לא עושים סרטים. לפחות לא כאלו שיוצריהם בקשו להקנות להם 'ארשת פנים' של מוצר אמין, שלו יסוד דוקומנטרי חזק. כך יוצרים בלוף. נקווה, כי עוד יימצא מפיק אמיץ, שיוכיח, בניגוד לכל גינוני ה"פוליטיקלי קורקט", התייחסות ראויה יותר לאפילוג הסיום, לקרשצ'נדו הישראלי המזהיר, של מלחמה זו.
